מטרתו של דיון ההוכחות
בהליך בבית-הדין לעבודה מתקיימים בדרך-כלל שני דיונים: דיון מקדמי, שהוא דיון קצר, ובדרך-כלל בעלי-הדין (הצדדים) לא צריכים לדבר במהלכו אלא עורכי-הדין בלבד; ודיון הוכחות.
מטרתו המרכזית של דיון ההוכחות היא חקירת עדים מטעם התביעה וההגנה. עורך-הדין של כל צד רשאי לחקור בשאלות את העדים של הצד שכנגד.
תצהיר בכתב מול עדות בעל-פה וחקירת עדים
לפני הדיון, כל אחד מהצדדים מגיש את העדויות מטעמו בדרך של תצהיר בכתב. התובע והנתבע מחוייבים בהגשת תצהיר בכתב, ועדים שמוזמנים מגישים אף הם, בדרך-כלל, תצהיר בכתב, אלא אם עד מסרב לחתום על תצהיר וניתן להזמינו לדיון ללא תצהיר.
תצהיר בכתב זו עדות לכל דבר ועניין. עדות איננה רק אמירת דברים בעל-פה במעמד הדיון. התצהיר הכתוב מחליף – ואף בצורה טובה יותר – את העדות בעל-פה, מאחר שניתן לכתוב את הדברים בנחת ובאופן מסודר.
לכן חשוב לזכור – חקירת עדים שמתבצעת בבית-הדין איננה עדות. היא חקירה נגדית. וכל מטרתה להחליש את העדות שכבר ניתנה. לכן, כמעט בכל המקרים, החקירה של התובע או הנתבע יכולה להחליש את העדות של עצמם, וכמעט אף פעם לא לחזק אותה.
כללים ודגשים משפטיים לדיון חקירת עדים בבית הדין לעבודה
א. במהלך החקירה אין אפשרות לדבר, לסכם או להעיד באופן פתוח. זאת נעשה כבר בשלב התצהיר בכתב. בשלב החקירה ניתן אך ורק לענות לשאלות של עורך-הדין של הצד שכנגד.
ב. חשוב מאוד להקשיב לשאלה ולענות לשאלה. לא לענות את מה שתקוע בראש ומאוד רוצים להגיד. אם עורך-הדין שואל כמה זמן עבדת שם? התשובה: "תשמע, אני מזמן רציתי לעבוד שם. חיפשתי עבודה הרבה זמן, ואז המליצו לי על העבודה הזאת והבטיחו לי שזה מקום שמשלם את כל הזכויות כמו שצריך" – זאת תשובה גרועה, כי היא לא עונה לשאלה. לענות לשאלה! אם נשאלת כמה זמן – אז לענות כמה זמן. שנה, שנתיים, חודש, חודשיים. וזהו.
ג. במהלך החקירה אתה לבד מול השופט. עורך-הדין שלך יושב לצדך אבל הוא לא יכול להתערב בחקירה. לא ניתן לפנות לעורך-הדין ולשאול אותו שאלה. עורך-הדין רשאי להתנגד לשאלה. במקרה כזה עורך-הדין אומר שהוא מתנגד, ואז חשוב לעצור מייד ולא לענות, מאחר שאם תענה התשובה תירשם בפרוטוקול.
ד. חשוב לדבר לאט – ממש בקצב הכתבה – על-מנת שהדברים יהיו ברורים, על-מנת שיהיה זמן לחשוב תוך כדי דיבור ובעיקר על-מנת שבית-הדין יספיק להקליד את הדברים ולא יעצור אותך שוב ושוב.
ה. במהלך החקירה בדיון ההוכחות לא ניתן להוסיף פרטים מרכזיים שלא נטענו כבר בשלב התביעה או התצהיר שכבר הוגשו קודם לכם. לכן, אם יש לך דברים בלב שנראה לך שלא נאמרו קודם ורק אם השופט ישמע אותם עכשיו הוא יבין הכל – עדיף שתשכח מהם. לא רק שדברים מעין אלה לא עוזרים – הם מזיקים, כי הם מחלישים את המהימנות של התצהיר שכבר ניתן ולכאורה הוסתרו בו פרטים מהותיים.
ו. יותר חמור מכך – לא ניתן לצרף בשלב דיון ההוכחות מסמכים שלא צורפו קודם לכן. לכן, עדיף לא לדבר על מסמכים שפתאום נזכרת שיש לך בבית, או וואטסאפים שיש לך בטלפון, או הקלטה שעשית וחשבת שהיא לא רלוונטית. לא להיזכר בשום דבר חדש בזמן החקירה. אזכור מסמך או הקלטה או תכתובת שלא צורפו בשלב מוקדם יותר יכול להיחשב הסתרה מכוונת באופן שתפגע קשה באמינות של הטענות שלך.
ז. כפי שנאמר קודם – במהלך החקירה לא ניתן להוסיף שום דבר לתצהיר, ולכן עדיף מראש לבוא סגור ומסוגר ואף "ראש קטן". אין צורך להגדיל ראש על דוכן העדים. זה לא מבחן אינטליגנציה ולא מבחן זכרון. עדיף לצאת טמבל וזוכה מאשר חכמולוג ומפסיד. כל מטרת החקירה היא ניסיונות של עורך-הדין של הצד שכנגד למצוא אצלך טעויות, סתירות ושקרים. לכן, כדאי מאוד להיצמד למה שנכתב בתצהיר, לא להוסיף ולא להשמיט.
ח. לא לפחד מהתשובה "לא זוכר". יש דברים שלא זוכרים וזה בסדר גמור. במקרים שעורך-הדין ינסה לגרום לך "להיזכר". הוא ישאל שוב ושוב שאלות ויבקש ממך לפשפש בזיכרון ולהיזכר במשהו שבתשובה הראשונה ענית שאתה לא זוכר. אם אמרת לא זוכר – תיצמד לזה. לא צריך להיזכר בכוח בדברים. זה לא מבחן זיכרון! תחזור ותגיד "לא זוכר" גם עשר פעמים אם צריך.
ט. כדאי מאוד לתת תשובות קצרות. תשובות ארוכות מטבען כוללות מידע רב, ולעתים יותר מידי מידע שעדיף לא לתת אותו לצד השני.
י. חשוב לא לשנות תשובות או גירסה. קודם כל להיצמד לדברים שנכתבו בתצהיר שהוגש מראש, ובכל מקרה לא לשנות שום דבר במהלך החקירה. לעתים עורכי-דין שואלים את אותה שאלה שוב ושוב, בשלבים שונים בחקירה ובניסוחים שונים. זה יכול להרגיש מאוד לא נוח לעמוד במשך שעה-שעתיים ולענות שוב ושוב אותו דבר. זה מעייף ומתיש, אבל אסור להישבר. לא לתת תשובה שונה ולא נסות לשפר את התשובה. זה יכול לפגום במהימנות העדות. דווקא אם תתן תשובות משעממות בניסוח זהה לחלוטין אתה תגרום לעורך-הדין להרגיש שהוא לא מוציא ממך כלום, וזה יחזק את האמינות שלך.
יא. כלל חשוב – עורך-הדין ישאל אותך הרבה פעמים שאלה שבה יפנה למשהו שנכתב בתצהיר. "אתה אמרת בתצהיר שלך ש…". אלא אם זה עניין מאוד פשוט ומובן מאליו, כדאי תמיד לבקש מעורך-הדין: אתה יכול להפנות אותי לסעיף שבו אמרתי את זה? כדי לקרוא מה שנכתב. יתכן שעורך-הדין מטעה, וזה בכלל לא כתוב בתצהיר, או שהוא מסלף את הדברים. לכן: לחשוב, לקרוא את ההפנייה לתצהיר שלך ואז לענות לאט. הזמן של עורך-הדין לחקירה קצוב. לא צריך למהר.
יב. כאמור – לאט זה מצוין. לא למהר. הזמן של עורך-הדין לא אינסופי. ככל שתדבר מהר יותר כך גם תטעה וגם תשאיר לעורך-הדין זמן רק לשאול אותך שאלות נוספות. ככל שתאט הזמן של עורך-הדין יאזל ללא הישגים.
יד. לא לנסות להתחמק מתשובות לשאלות. זה פוגע מאוד במהימנות שלך. תמיד לענות לשאלה, אלא אם כן אתה באמת לא זוכר – ואז חשוב להגיד "לא זוכר", ולא להיזכר בכוח.
טו. לא לנסות לענות על שאלות משפטיות. עורך-הדין ישאל אותך כל מיני שאלות שקשורות לחישובים שהוגשו במסגרת התביעה, של הזכויות שמגיעות, של המצב החוקי. או למשל – מדוע לא הזמנת לדיון עד כזה או אחר, מדוע לא הגשת מסמכים בזמן, מדוע לא תבעת את הזכות הזאת או מדוע כתבת בכתב-ההגנה כך וכך – לא לנסות לענות על השאלות האלה. זה לא מתפקידך. להשיב כך: יש לי עורך-דין, תשאל אותו, אני לא מבין בזה. אתה צריך להעיד אך ורק על דברים שקרו בזמן אמת, מה אתה זוכר, מה קרה, ומה ראית בעיניים ושמעת באזניים. כל פרשנות לאחר מעשה זה עניין משפטי ולא צריך לנסות להשיב לשאלות האלה.
טז. עורך-הדין של הצד השני עשוי לנסות להתווכח איתך, לטעון שאתה אומר לא אמת, יקטע אותך באמצע הדברים ולעתים אף ירים את הקול. במקרה שהוא יעבור את הגבול השופט ועורך-הדין שלך יעצרו אותו. אבל כל עוד מדובר בשאלות לגיטימיות המטרה שלו היא להוציא אותך מאיזון ומריכוז ולגרום לך להגיד דברים שלא תכננת. לא להתרגש, להישאר רגוע ולהשיב ישירות לשופט. התשובה מיועדת לשופט – לא לעורך-הדין. אפילו לא צריך להביט לכיוונו של עורך-הדין. אפשר לתת לו להתלהם לבד. כך השופט יעיר לו ולא יעיר לך. תמיד להקשיב רק לתוכן של השאלה ולענות עליה באופן ענייני. אם עורך-הדין מפריע באמצע התשובה – להגיד בשקט: תן לי בבקשה להשלים את התשובה, ואז להשלים אותה.
