בהליך זה ייצג משרדנו עובד הייטק בחברת סטארט-אפ שקרסה והותירה אחריה חוב כבד בזכויות פנסיוניות. לאחר שהחברה נכנסה להליכי חדלות פירעון וביטוח לאומי שילם לתובע רק את התקרה המוגבלת בחוק, סירבה קרן הפנסיה "הראל" להשלים את ההפרשות החסרות בטענה שאינה אחראית לחוב המעסיק.
בית הדין האזורי לעבודה תל-אביב קיבל את עמדתנו וקבע בצורה ברורה כי קרן הפנסיה אינה משוחררת מאחריותה כלפי העובד, משום שלא עמדה בחובותיה על פי סעיף 19א לחוק הגנת השכר ולא דאגה לתבוע מהמעסיק את החוב בזמן אמת.
כתוצאה מכך חויבה קרן הפנסיה לשאת בפער העצום שנוצר בהפקדות, ולהעביר לחשבון הפנסיה של העובד:
-
75,075 ₪ בגין תגמולי מעסיק
-
66,893 ₪ בגין רכיב פיצויי פיטורים
-
59,888 ₪ בגין ניכוי חלק העובד שלא הועבר
-
וכן 17,500 ₪ הוצאות ושכ"ט עו"ד לטובת הלקוח.
פסק הדין מדגיש מסר חשוב: גם כשמעסיק קורס ונכנס להליכי חדלות פירעון, וגם כאשר העובד כבר מיצה את זכויותיו מול ביטוח לאומי, קרן הפנסיה אינה יכולה להתנער מאחריותה אם לא פעלה כנדרש בחוק. בפועל הצלחנו להבטיח ללקוח הגדלה משמעותית של החסכונות הפנסיוניים שלו – סכום של מאות אלפי שקלים – דווקא במקום שבו לכאורה "כבר אין ממי לגבות".
| בית הדין האזורי לעבודה תל אביב
|
|
| סע"ש 29662-10-21
10 נובמבר 2025 |
|
| לפני : כב' השופטת מרב חבקין נציגת ציבור (עובדים) גב' עירית אילוןנציג ציבור (מעסיקים) מר נתן רוזנבוים |
|
| התובע: | גיא אור פרימן ע"י ב"כ עו"ד אורי שאבי |
| נגד | |
| הנתבעים: | 1. די-ויז'ן סי.וי.אס בע"מ (בהליכי חדלות פירעון)
2. שמואל בנית ע"י ב"כ עו"ד רם שמגר 3. הראל פנסיה וגמל בע"מ ע"י ב"כ עו"ד אורית גולדנר ועו"ד תמר בלנאו |
פסק דין
- התובע עבד בנתבעת 1 (להלן גם – החברה) בתקופה מיום 27.5.15 עד 4.21. במהלך התקופה חלה הפסקת עבודה באמצע אפריל שנת 2016 ולאחריה שב התובע לעבודה בחודש יוני אותה השנה.
- החברה עסקה בפיתוח טכנולוגיה לאיסוף נתונים על מצב כבישים, אשר הופעלה בין היתר על ידי מדינות בארה"ב.
- הנתבע 2 היה אחד ממספר בעלי מניות בחברה וכיהן כדירקטור ומנכ"ל (להלן גם – בנית).
- הנתבעת 3 היא חברה לניהול קופות גמל המנהלת את קרן הפנסיה "הראל פנסיה" (להלן גם –קרן הפנסיה) בה התובע היה עמית בהתאם למשמעות המונחים הללו בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), תשס"ה-2005. נציין כי על פי דוחות קרן הפנסיה התובע היה עמית מחודש 12/2015 (נספח 9 לתצהיר התובע).
- לטענת התובע, החל מחודש 6/2020 חלו עיכובים בתשלום השכר ובנוסף לא שולם שכרו המלא.
- כעולה מדוחות קרן הפנסיה, החל מחודש 11/2017 לא העבירה החברה הפקדות פנסיוניות בגין התובע לקרן הפנסיה, הגם שחלק העובד בהפקדות נוכה משכרו. בתקופה משנת 2016 עד לשנת 2021 קרן הפנסיה שלחה מכתבי התראה לחברה בגין פיגור בתשלומים וחוסר הפקדות.
- בנוסף, בשלהי שנת 2019 נוהלה תכתובת בין נציגי קרן הפנסיה לבין החברה (נספח 9 לתצהיר הנתבעת 3).
- ביום 19.5.20 שלחה נציגת קרן הפנסיה לחברה הסכם פריסת תשלומים בגין חוב החברה עבור התובע, כולל ריבית פיגורים לתקופה 11/2017 עד 1/2020. החברה נדרשה להעביר 12 המחאות והסכם חתום על ידי התובע וזאת עד 15.6.20.
- התובע סירב לחתום על ההסכם.
- ביום 28.4.21 פוטר התובע מהחברה עקב הפסקת פעילותה, ומבלי שניתנה לו תקופת הודעה מוקדמת או חלף תשלום תמורתה.
ההתיישבות העותומנית [נוסח ישן] 1916
- 12-34-56-78 צ'כוב נ' מדינת ישראל, פ'ד נא (2)ביום 12.10.2021 הגיש התובע תביעה כנגד הנתבעים. החברה נתבעה בגין הפרשי שכר וזכויות סוציאליות. הנתבע 2 נתבע בגין אותם רכיבים מכוח עילת הרמת מסך. כלפי קרן הפנסיה עתר התובע לתשלום בגין הפרשות פנסיוניות וניכוי חלק העובד שלא הופקד.
- ביום 9.11.2021 שלחה קרן הפנסיה התראה אחרונה לחברה לפני הגשת תביעה.
- ביום 13.12.2021 הגישה קרן הפנסיה תביעה כנגד החברה ועתרה לעיקול זמני, בקשה אשר נדחתה.
- ביום 15.3.23 ניתן כנגד החברה צו לפתיחת הליכים בבית המשפט המחוזי. בעקבות הצו נמחקה תביעת קרן הפנסיה כנגד החברה.
- לאחר מתן הצו האמור, התובע הגיש למוסד לביטוח לאומי תביעה לגמלה בהתאם לפרק ח' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי).
- ביום 23.11.23 אושרה תביעת החוב של התובע ושולם לו סכום הגמלה המרבי בהתאם לחוק הביטוח הלאומי בסך 123,409 ₪.
- ביום 4.7.23 הנתבעת 3 הגישה תביעת חוב למוסד לביטוח לאומי ביחס להפרשות פנסיוניות בגין התובע. התביעה אושרה ביום 6.12.23 והנתבעת 3 קיבלה מהמוסד לביטוח לאומי את סכום הגמלה המרבי לפי החוק בסך 18,986 ₪.
- ביום 18.4.24 התקיים דיון הוכחות בו נשמעה עדותם של התובע, בנית ונציגת הנתבעת 3, גב' נזנין סימן טוב (להלן – סימן טוב).
- הצדדים הגישו סיכומים בכתב ונותר לדון ולהכריע בשאלות כסדרן.
- הואיל והתביעה כנגד החברה אינה יכולה להמשיך נוכח צו לפתיחת הליכים, אנו מורים על מחיקתה.
- הועתק מנבובטרם נידרש לדון ברכיבי התביעה בגין שכר וזכויות סוציאליות יש להכריע בשאלת הרמת מסך כנגד הנתבע 2. ככל שיקבע שאין להרים את המסך כנגד בנית, יתייתר הדיון ביתר רכיבי התביעה, למעט הפרשות פנסיוניות בחלק הנוגע לקרן הפנסיה.
עילת הרמת מסך
- לטענת התובע, בנית ניהל את החברה במימון דק תוך נטילת סיכונים בלתי סבירים, והוכח שעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות. עוד נטען, כי בנית התייחס באדישות להפרת זכויות עובדים ונהג בשגרה שלא להעביר הפרשות לקרנות הפנסיה, אלא לסגור חשבון עם העובדים בסיום העסקה. בנוסף, נטען, כי התובע לא הסכים לכך שלא יופקדו בגינו הפרשות פנסיוניות ולא ידע על כך עד לחודש יוני 2020. אשר לתפקיד בנית בחברה נטען, כי הוא ייסד את החברה, היה בעל שליטה ומנהלו של התובע, ולמעשה אחראי על מדיניות התשלומים לרבות הפרת זכויות עובדים (סעיף 46 לסיכומי התובע). בנוסף, התובע טען, כי בנית הקים חברה בשם "סוורם" שקיבלה תשלומים ממשרד התחבורה בטקסס, כאשר העבודה בוצעה בפועל על ידי החברה. נטען, כי מידי פעם שכר התובע שולם באמצעות חברת סוורם, ובכך הוכח עירוב נכסים ותרמית. כמו כן, נטען, כי בנית שילם את חובות החברה לבנקים, אך לא שילם את החוב לעובדים ומדובר בהעדפת נושים (סעיפים 55 – 57 לסיכומי התובע).
- לעניין זה הוסיפה קרן הפנסיה בסיכומיה, כי בנית גזל את כספי הפנסיה של עובדיו, כאשר ניכה אותם מהשכר (סעיף 75 לסיכומי נתבעת 3) וכי לא הוכח שהעובדים ידעו על כך.
- בנית הכחיש את הטענה להרמת מסך וטען, כי לא הוכח שמדובר בחברה שעשתה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת. מדובר בחברת הייטק שנוסדה בשנת 2007 והיו לה הצלחות רבות לאורך השנים. עקב משבר הקורונה והחלטת משקיע שלא להשקיע בה, החברה הפסיקה פעילות. לגבי חברת סוורם נטען, כי מדובר בפרויקט נפרד מזה שהיה לחברה עבור משרד התחבורה בטקסס, וכי סוורם נעזרה בעובדי החברה בהליך פיתוח. משכך, סוורם העבירה כספים לחברה ולעובדיה ואין בכך פסול. עוד נטען לגבי הלוואות בנית לחברה, כי מדובר בהלוואת בעלים מבחינה חשבונאית, ובנית נפגע כלכלית, כאשר נדרש להחזיר לבנקים את ההלוואות להן היה ערב אישית. בכל הנוגע להיעדר הפקדות לקרן פנסיה, נטען, כי מדובר בהחלטה של הדירקטוריון ולא של בנית לבדו. מעבר לאמור, נטען שהתובע ידע והסכים לכך שכספי הפנסיה לא יופקדו, כאשר אמנם הסכמה זו אינה מבטלת את מחדל המעסיק, אך מנגד מהווה נתון השולל הרמת מסך.
ולהכרעתנו:
- הנסיבות בהן רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות ולייחס חוב של חברה לבעל מניותיה, מפורטות בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, כפי שתוקן במסגרת תיקון מס' 3 לחוק החברות, תשס"ה-2005.
- הוראה זו כפי שתוקנה בתיקון הנזכר, צמצמה את העילות להרמת המסך לעומת נוסח ההוראה הקודם. מלשון הוראת החוק עולה, כי הרמת מסך ההתאגדות תופעל, כאשר נעשה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, כדי להונות אדם, לקפח נושה או לחלופין, לעשות מעשה שפוגע בתכלית התאגיד, תוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתו לפרוע את חובותיו. עוד נקבע בסיפא הוראת הסעיף, כי נדרשת מודעות מצד בעל המניות לעשיית שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. בנוסף, יש לבחון אם בנסיבות העניין "צודק ונכון" להרים את מסך ההתאגדות.
- בעניין בר"ע (ארצי) 52353-08-16 א.ב. טוקו שף בע"מ נ' ADMARIAM GAVR NEGOUSE [נבו](13.11.2016)(להלן- עניין טוקו שף) נפסק כך:
"מעבר לכך שלא הוברר מדוע יש לחייב דווקא את המבקש בחיובי החברה, דעתנו היא שלא הוכח כי לפנינו מקרה חריג של שימוש לרעה באישיות הנפרדת של התאגיד כנדרש בסעיף 6 לחוק החברות. אמנם מקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי עולה תמונה מדאיגה בנוגע לאופן שבו העסיקה החברה את המשיב. בין היתר, באי עריכת רישומים כנדרש על פי חוק, בהעסקה בשעות ארוכות, ובהנפקת תלושי שכר פיקטיביים. עם זאת לא הונחה לפני בית הדין האזורי תשתית עובדתית ממנה ניתן ללמוד כי החברה נועדה לשמש כסות לפגיעה בזכויותיו של המשיב או להונאתו. כך גם לא הוכח כי החברה נוהלה תוך נטילת סיכון בלתי סביר, וזאת חרף קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי כי החברה נקלעה לקשיים כלכליים. במקרה שלפנינו לא התרשמנו כי אי תשלום הזכויות סוציאליות למשיב מצדיק להרים את מסך ההתאגדות של החברה".
- מהאמור עולה, כי הפרת זכויות שנקבעו בחקיקת המגן אין בה כשלעצמה להצדיק חיוב מכוח עילת הרמת מסך, אלא יש להוכיח עובדות הנוגעות להתנהלות בעלי מניות, ואשר יצדיקו את חיובם אישי (ע"ע 52949/05/10 ליליה וולצ'ק נ' ש. אלברט עבודות ציבוריות, שירותי ניקיון, אחזקה ופיקוח בע"מ ואח' [נבו] (28.3.2012)). בהקשר זה יידרש העובד להניח תשתית עובדתית שתצביע על כך שמדובר במקרה חריג של שימוש לרעה באישיות הנפרדת של התאגיד, וכי "החברה נועדה לשמש כסות לפגיעה בזכויותיו" כלשונו של בית הדין הארצי בעניין טוקו שף.
ומן הכלל אל הפרט:
- ראשית, לא שוכנענו, כי החברה הוקמה למטרת הונאה, תרמית או קיפוח. כאמור, לא די בהפרת חוקי המגן על מנת להוכיח שהקמת החברה נועדה למטרות פסולות.
- שנית, לא מצאנו, כי החברה נוהלה תוך נטילת סיכונים בלתי סבירים. הא ראייה, כאשר אחד המשקיעים סירב להעביר כספים לחברה, היא הודיעה מידית לתובע על הפסקת עבודתו. בנית הסביר, כי עד אותו שלב, הוא סבר שניתן יהיה להפעיל את החברה (פרו' עמ' 33 ש' 8 – 10):
העד, מר בנית: טעות, לא, כל נקודת זמן, כמו בעניין ההשקעה וכמו בעניין הפרויקט וכמו בעניין החוזה שהיה לי בטקסס, היה לי ברור שאני משלם לו, על זה שההשקעה נפלה ברגע אחרון זה תקלה, לא העליתי בדעתי שלא נצליח.
- עוד יש לציין, כי לא נסתרה טענת בנית ששילם לכל העובדים את הנדרש על פי גמר חשבון בסיום יחסי עבודה, לרבות פיצוי בגין היעדר הפקדות לפנסיה (פרו' עמ' 20). אמנם, אנו ערים לכך שקרן הפנסיה הגישה תביעת חוב למוסד לביטוח לאומי גם עבור שני עובדים נוספים. ברם, ממילא לא הוכח שנערך בירור מול עובדים אלה בשאלה אם קיבלו לידיהם חלף הפרשות לקרן פנסיה עם סיום עבודתם.
- העובדה, כי החברה כשלה ולא הצליחה לעמוד בתשלום גמר חשבון לתובע, אין בה כשלעצמה להצדיק הרמת מסך. על פי הלכה פסוקה "אין די בכישלונה העסקי של חברה כדי להביא להרמת מסך ההתאגדות בינה לבין בעלי מניותיה וכי לא בכל מקרה העסקת עובד על ידי חברה שנקלעה לקשיים, ובדיעבד לא עמדה בהתחייבויותיה, תביא להרמת מסך ההתאגדות, וכל מקרה יבחן לגופו" (ע"ע 32995-02-16 פלוני – אלמוני פסקה 17 [נבו](14.9.2017)).
- שלישית, בנית נתן הלוואת בעלים לחברה, ובין היתר בדרך של תשלום שכר שביצע מחשבונו האישי לעובדים, לרבות לתובע. תשלום שכר בדרך זו נרשם כהלוואת בעלים (ראה אישור רו"ח עומר, נספח 3 לתצהיר בנית). בנוסף, בנית היה ערב להלוואות החברה בבנקים. ממילא ברור, כי הלוואות לחברה נועדו גם לתשלומים לעובדים (ראה גם עדות בנית לפיה תשלום שכר עבודה היה בעדיפות ראשונה, פרו' עמ' 27).
- בניגוד לטענת התובע, התנהלות זו של בנית אינה תומכת בטענה להרמת מסך. על פי הפסיקה "המדיניות הרצויה לעניין הרמת מסך כלפי מנהל ובעל מניות של חברה, איננה להקים לו חבות אישית דווקא, שעה שהוא נחלץ לסייע לחברה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי עובדיה; שכן מדיניות שכזו עשויה להביא להרתעתו מלסייע לחברתו שנקלעה למצוקה, על מנת שלא יהא עליו לשאת אישית בחובותיה…" ועוד נאמר כי "מתן ערבויות אישיות על ידי בעלי מניות ומנהלי החברה, מעידים על רצינות המנהלים וכוונתם לעמוד בהתחייבויות החברה" (ע"ע (ארצי) 131/05 מעתוק מארק נ' אוסטרובסקי דוד [נבו](25.4.2006)).
- הנה כי כן, הלוואת בעלים בדרך של תשלום שכר מחשבון בנית לעובדים, או ערבות להלוואות חברה אינם עילה להרמת מסך במקרה הנדון. עוד נציין בהקשר זה, שלא נסתרה טענת בנית, כי משך שכר נמוך מהחברה וזאת כדי לשמר את פעילותה ולשלם שכר לעובדים (סעיף 17 לתצהיר).
- רביעית, אנו דוחים את הטענה לגבי עירוב נכסים עם חברת סוורם. לא נסתרה טענת בנית, כי מדובר בפרויקט עבור משרד התחבורה בטקסס, וכי עובדי החברה העניקו שירות לחברת סוורם ביחס לאותו פרויקט. בנית העיד כך (פרו' עמ' 23 – 24):
העד, מר בנית: זו הזדמנות בשבילי להסביר גם את העניין של 'סוורם', אנחנו קיבלנו פרויקט פיתוח ממשרד התחבורה של טקסס, שלצורך העניין הזה הקמנו חברה והם שילמו 300,000 דולר, שזה הרבה כסף, זו הסיבה שחלק מהכספים הלכו משם, היה הסדר,
עו"ד שאבי: לא הבנתי, אה או-קיי סליחה,
העד, מר בנית: היה הסדר בין 'די-ויז'ן' ל- 'סוורם' ש- 'די-ויז'ן' עושה בקבלנות עבודות ל- 'סוורם'…
- גם התובע העיד שידע כי סוורם היא חברה שהוקמה לצורך פרויקט. כך העיד (פרו' עמ' 12):
העד, מר פרימן: 'סוורם', זה פרויקט שסביבו הוקמה החברה הזאת, אז כשאני מדבר על 'סוורם' זה לאו דווקא בהקשר של החברה זה יותר בהקשר של הפרויקט,
עו"ד הלוי: אז היה פרויקט ב-'די-ויז'ן' שנקרא 'סוורם'?
העד, מר פרימן: מה זה ב-'די-ויז'ן', אם את מסתכלת על החברה מי שישב בחברה, אז אפשר להגיד שזה היה ב-'די-ויז'ן', אבל הפרויקט עצמו מבחינת, אני מניח, גיוסי הכספים והמעורבים בעניין היה תחת חברת 'סוורם'…
- לא הוכח, כי קיים פסול בהקמת חברה למטרת התקשרות לפרויקט נפרד מזה שהחברה הפעילה. אין מניעה, כי החברה תספק שירותים לחברת סוורם שעוסקת בפרויקט נפרד כאמור. העובדה, כי בנית הוא בעל מניות בשתי חברות אשר ביניהן קיים שיתוף פעולה בדרך של מתן שירותים אינה ראייה להתנהלות פסולה, או לשימוש לרעה במסך ההתאגדות. על פני הדברים נחזה מהעדויות כי מדובר בהתנהלות עסקית רגילה.
- חמישית, לא מצאנו ממש בטענת התובע כאילו העובדה שבנית שילם את חובות החברה לבנקים "במקום" לשלם בעצמו לתובע את זכויותיו מצדיקה הרמת מסך. מקובלת עלינו טענת בנית בסיכומים, כי היה מחויב לשלם חובות אלה לבנקים מכוח היותו ערב אישית. אין מדובר בתשלום מ"בחירה", או העדפת נושים כנטען. מנגד, בנית כבעל מניות אינו מחויב בתשלום חובות החברה שאינו ערב להם אישית.
- שישית, לגבי אי העברת ניכויים משכר התובע לקרן הפנסיה, מדובר על פני הדברים בשיקול רציני שעשוי להצדיק במקרים המתאימים הרמת מסך מלאה או חלקית.
- נפסק בהקשר זה בעניין ע"ע (ארצי) 35231-02-19 יד שירותי ייעוץ וליווי חברות בע"מ – אלעד סטפנסקי [נבו](17.3.2020) בסעיף 27 לפסק הדין (להלן – עניין סטפנסקי):
051293710"שאלת היקפה של הרמת המסך מקום בו מוכחת שליחת יד בשל אי העברת כספי הניכויים – היא שאלה נפרדת. כאמור, אין לשלול כי במקרים מתאימים זו תביא להרמת מסך מלאה (כפי שנעשה בעניין אדיב, כמו גם פסקי דין נוספים) כשם שאין לשלול שבמקרים מתאימים – בהם לא הוכחה הצדקה להרמת מסך מלאה – היא תביא להרמת מסך חלקית, המוגבלת לעילה קונקרטית, וקיימת גם אפשרות כי אי העברת כספי הניכויים לא תצדיק הרמת מסך כלל (למשל – ככל שבית הדין ישתכנע שמדובר בתקלה טכנית נקודתית), כשכל מקרה יבחן בהתאם לנסיבותיו".
054678313
- הנה כי כן, ניכוי כספי הניכויים אינו מוביל להרמת מסך אוטומטית, ואף לא חלקית בהתייחס לניכויים בלבד. בפסיקה מאוחרת יותר הודגש שוב, כי אין מקום לנקודת מוצא גורפת לגבי "עילות המצדיקות או שאינן מצדיקות" הרמת מסך, אלא יש להפעיל שיקול דעת פרטני בכל עניין בהתאם לנסיבותיו (ע"ע (ארצי) 21196-05-18 מיכאל שון – נעמי קאהן-לינדר [נבו](7.8.2020) בסעיף 59 לפסק הדין).
- במקרה זה, לכל היותר היה ניתן לשקול הרמת מסך חלקית לגבי הניכוי משכר העובד (בלבד). ברם, לאחר שנתנו דעתנו ליתר הנסיבות, אנו סבורים שאין הצדקה לעשות כן משני טעמים עיקריים. האחד, לא שוכנענו בהצדקה להגשת תביעה רק כנגד בנית, אשר מחזיק בשליש ממניות החברה בלבד.
בהקשר זה יפים הדברים שנקבעו בעניין טוקו שף:
"כעולה מהחומר שהונח לפנינו המבקש הוא אחד מחמישה בעלי המניות בחברה. למרות זאת ולמרות שהמשיב ידע שהמבקש אינו בעל מניות יחיד בחברה הוא הגיש את התביעה נגד המבקש בלבד כשבפיו הטענה שהמשיב היה 'הרוח החיה' מאחורי החברה".
- אמנם אין מחלוקת, כי בנית היה גם מנכ"ל החברה ודירקטור, אלא שהוא הסביר שהחלטות לגבי תשלום פנסיה לא התקבלו על ידו בלבד אלא בדירקטוריון (פרו' עמ' 20). גם אם בנית היה המעורב והפעיל יותר משאר הדירקטורים ובעלי המניות, בענייניו של התובע, אין בכך כדי לראותו כמי שעל פיו בלבד יישק דבר בחברה, כפי שניתן לומר במקרים של חברות יחיד, בהן קיים בעל מניות יחיד שהוא גם המנהל היחיד.
- הטעם השני הוא שלא שוכנענו כי "צודק ונכון" במקרה זה לחייב את בנית באופן אישי בהשבת הניכויים משכר העובד. נדגיש, כי נימוק זה היה עומד לבדו גם אם היינו נכונים להצדיק הגשת התביעה כנגד בנית בלבד בטענה שהיה "המוציא והמביא" כלשון התובע בכתב התביעה, ונסביר להלן.
- כפי שצוין בפרק העובדות, כשנה קודם לסיום העבודה, התובע סירב לחתום על הסכם במסגרתו הייתה החברה אמורה להסדיר את חובה לתובע בגין הפרשות פנסיוניות בתוספת ריבית פיגורים. בשל סירוב זה סוכלה אפשרות סבירה, שעמדה על הפרק, להשלמת ההפרשות הפנסיוניות החסרות, לרבות חלק העובד שנוכה. בשיחה שנערכה בין התובע לבנית ביום 9.6.2020 התובע אמר לבנית, כי הוא אינו מסכים לפריסת החוב.
וכך נאמר מפי התובע באותה שיחה(נספח 5 לתצהיר התובע, עמ' 25 – 26):
"אני לא יודע עם מי אתה חושב שעשית הסדרים. לא, לא אין שום הסדר … יש אני חושב את החברה של הראל… הם מבחינתי לא עושים כלם וגם הסתבר לי עם הזמן שהם גם לא מייצגים את האינטרסים שלי… אמרת לי בוא נפרוס לך את זה על שנה. אני לא נושה שלך שמואל… נקבעה איזה שהיא משכורת יש איזה שהן הפרשות שהן חלק מהמשכורת. יש לי מה לעשות עם הכסף הזה. אתה יכול לתת לי אותו. אני אחליט מה לעשות אתו אם לגנוב או להפקיד" .
התובע גם אישר בעדותו, כי לא הסכים לחתום על הסדר תשלומים וכך העיד (פרו' עמ' 5):
עו"ד שמגר: אנחנו מדברים בתקופה של שנה וחצי בערך, כמעט שנה וחצי שלא מועברים כספים אז אתה אומר הסדר, איפה ההסדר הזה היה? ההסדר לא מקוים, אתה עשית משהו בעניין?
העד, מר פרימן: אני לא ישבתי ובדקתי את העברות הכספים, אני רק יודע שהתנהל הסכם שנים, אני יודע שגם ניסו לשתף אותי ולא הסכמתי, כביכול לפרוס את החובות על פני תקופות וכל מיני דברים כאלה, ביקשתי שהכספים ישולמו מיד למעשה.
ובהמשך (פרו' עמ' 19):
עו"ד הלוי: אתה יודע שהיו ניסיונות להגיע להסדר, אתה גם יודע שהיה איזשהו הסכם שגובש מול 'די-ויז'ן' בהקשר הזה? בגין החובות של 'די-ויז'ן' כלפיך?
העד, מר פרימן: היה איזה משהו שהם עשו להחתים אותי עליו, אני לא יודע מעבר לזה.
- בשיחה של התובע ובנית נאמר על ידי בנית, כי החברה אינה יכולה לשלם הפרשות פנסיוניות ואינה מעבירה ניכויים. לאחר השיחה התובע המשיך לעבוד, קיבל תלושי שכר, בהם הופיע ניכוי לפנסיה, אך ידע היטב שהניכוי אינו מועבר לקרן הפנסיה. עוד עלה מהשיחה, כי התובע היה מודע להיעדר הפרשות מספר חודשים קודם לשיחה (פרו' עמ' 5).
- הרציונל העיקרי שנקבע בפסיקה לגבי חומרה יתירה בניכוי חלק עובד מבלי להעבירו ליעדו – באופן שמהווה נסיבה המצדיקה הרמת מסך – הוא הטעיה בתלושי שכר שמופיע בהם רכיב הניכוי. כך נפסק בעניין סטפנסקי:
"נבקש להדגיש כי העובדה שחסרונן של ההפקדות הפנסיוניות יורגש באופן מוחשי עם קרות ארוע הביטוח הפנסיוני תורמת לכך שעובדים רבים הרואים בתלוש השכר שבוצע ניכוי לקופת גמל אינם עוקבים בדקדקנות אחר כך שההפקדות הגיעו ליעדן, ומכאן החומרה היתרה שביצירת המצג בדבר ביצוע הניכוי כביכול. כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, שליחת היד בכספי העובד ביחד עם הניסיון לטשטשה באמצעות רישום מטעה בתלוש השכר מהווה מעשה פסול שנועד להונות את העובד, ולכן היא עשויה להוות עילה להרמת מסך ההתאגדות".
- כאמור, החברה הוסיפה לנכות את חלק העובד מהשכר גם לאחר שנודע לתובע על כך שחלקו אינו מועבר לקרן הפנסיה, ולאחר שבנית הבהיר את הדברים בשיחה עמו. מכאן, שאין מדובר במצב בו הרישום בתלוש "נועד" להטעות. לכל הפחות, מחודש 6/2020 התובע היה מודע למצב הדברים, המשיך לעבוד וסירב לחתום על הסדר תשלומים. אין מדובר במצב של "הונאה" כלפי העובד, להבדיל מניכוי כספים שהוא אסור כשלעצמו ללא עוררין. בנית בעדותו הסביר כי כל העובדים ידעו על היעדר הפקדות פנסיוניות כך שלא מדובר בעניין שהוסתר, אלא היה גלוי לכולם (פרו' עמ' 20 ש' 32).
- בנסיבות אלה, והגם שאין באמור להפחית מחומרת מעשה החברה כלפי העובד, המסקנה היא שאין זה המקרה בו נכון וצודק להרים את מסך ההתאגדות, נוכח היעדר רכיב הונאה מצד החברה או מצדו של בנית.
לסיכום, התביעה כנגד בנית נדחית במלואה.
אחריות קרן הפנסיה
- סעיף 19 א לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 (להלן – חוק הגנת השכר) קובע בין היתר כך:
19 א. (א)יראו כשכר מולן גם סכום שמעסיק חייב לקופת גמל, בין שהסכום מגיע ממנו במישרין ובין שהמעסיק חייב לנכותו משכר העובד, ובלבד שהסכום אשר חייב המעסיק לנכות לא שולם לקופה תוך 21 ימים מהיום שבו רואים כמולן את השכר שממנו היה עליו לנכות, או שהסכום שהמעסיק נתחייב לשלמו שלא בדרך ניכוי לא שולם תוך 21 ימים מהיום שבו היו רואים כמולן את השכר שלגביו קיימת החבות; והוא בין שהשכר הולן ובין שלא הולן.
….
(ד)סכום שמעסיק חייב לקופת גמל כאמור בסעיף קטן (א), יראו לענין זכויות העובד או חליפו כלפי קופת הגמל כאילו שולם במועדו.
(ה)עברו ששה חדשים מהמועד שנקבע בסעיף קטן (א) ובטרם שולם החוב בשל העובד קרה לו מקרה המזכה אותו או את חליפו בקבלת תשלום או שירות בעין מקופת הגמל, רשאית היא לתבוע מהמעסיק סכום השווה לסכום ששילמה לעובד או לחליפו או שהיא עתידה לשלמו ואת השווי הכספי של השירות בעין שניתן או שהיא עתידה לתת לעובד או לחליפו, בניכוי כל סכום שהיה משתלם בשל אותו מקרה לעובד או לחליפו, או למעסיק, או לשניהם, בין סכום חד פעמי ובין סכומים עתידיים, אילו עזב העובד את קופת הגמל ביום שקרה המקרה המזכה כאמור.
…
(ח)עברו ששה חדשים מהמועד שנקבע בסעיף קטן (א) ולא שולם חובו של המעסיק לקופת הגמל כאמור בסעיף קטן (א), רשאית קופת הגמל להודיע על כך בכתב לעובד, עם העתק למעסיק, ומשעברו ששה חדשים נוספים מיום מסירת ההודעה ולא שולם החוב לקופת הגמל, לא יחולו לגבי אותו חוב הוראות סעיף קטן (ד) אם קבע בית הדין האזורי לעבודה שהפיגור בגביית החוב חל שלא עקב רשלנותה או חל עקב נסיבות אחרות המצדיקות את קופת הגמל.
(ט)נוצרה הזכאות לתשלום או לשירות בעין מקופת גמל לעובד או לחליפו בתקופה שבין המועד שנקבע בסעיף קטן (א) לבין תום ששת החדשים הנוספים מיום מסירת ההודעה כאמור בסעיף קטן (ח), לא תהא קופת הגמל זכאית להשתחרר מחבותה על-פי סעיף קטן (ד) אף אם הפיגור חל שלא עקב רשלנות הקופה או חל עקב נסיבות אחרות המצדיקות אותה.
- בעניין ע"ע (ארצי) 1137/02 יוליוס אדיב נ' החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ [נבו](19.01.2003) (להלן – יוליוס אדיב) נקבע לגבי הוראת סעיף 19 א (ח) לחוק הגנת השכר כך (הדגשה במקור- מ.ח.) :
"שלושה תנאים מקופלים בהוראה זו אשר רק בהתקיימות כולם כאחד, משוחררת קופת הגמל מעולה של הוראת סעיף 19 א' (ד) לחוק בדבר אחריותה כלפי העובד: האחד – חלוף הזמן: קופת הגמל אינה משתחררת מאחריותה כלפי העובד לפני חלוף שנה תמימה מיום שהמעביד חדל לשלם את חובו לקופה. השני – הודעת הקופה לעובד לאחר חלוף 6 חודשים ראשונים מאז נמנע המעביד מלשלם את חובו לקופה והשלישי – קביעה של בית הדין לעבודה כי הפיגור בגביית החוב אינו נעוץ ברשלנות הקופה או שקיימות נסיבות אחרות המצדיקות שחרור הקופה מהתחייבויותיה כלפי העובד, כגון – שהמעביד נמצא בהליכי פירוק ואין סיכוי של ממש לגבות את החוב".
- הצדדים הרחיבו בנושא שאלת הרשלנות. לטעמנו, לא נדרש להתייחס למחלוקת בנושא, משום שקרן הפנסיה לא עמדה בתנאי השני, והוא להוכיח שנשלחה הודעה לעובד בחלוף 6 חודשים ראשונים לפיגור (ראה סעיף 7 לסיכומי התובע). סימן טוב העידה במפורש, כי לא אותר מכתב שנשלח לתובע על פיגור בתשלומים. בהמשך העידה סימן טוב, כי גם לא ניסתה לאתר מכתבים לעובדים אחרים של החברה (פרו' עמ' 44).
- נדגיש, כי בעניין זה אין רלבנטיות לכך שהוכח שהתובע ידע בשלב מאוחר יותר (לעמדתו כשנתיים לאחר הפסקת ההפרשות הפנסיוניות) על היעדר הפרשות. גם אין רלבנטיות לפעולתה של קרן הפנסיה מול החברה, וזאת משום שמשלוח הודעה לעובד עצמו הוא תנאי בלעדיו אין. כך נפסק למשל בעניין ק"ג (י-ם) 8743-11-15 מגדל מקפת קרנות פנסיה וקופות גמל בע"מ – מועצה מקומית קרית יערים [נבו](19.8.2019) מפי מותב בראשות השופט גולדברג:
"הפטור מאחריות של קופת הגמל שקובע המחוקק הוא למועד שלאחר שישה חודשים ממועד מסירת ההתראה לעובד (עם העתק למעביד). ממילא, אם לא הוכחה כי נמסרה התראה לכל אחד מהעובדים אשר שמותיהם פורטו לעיל, לא ניתן לפטור את התובעת מאחריות כלפי העובדים".
- דברים אלה יפים גם לענייננו. די במחדל לשלוח הודעה לעובד על מנת לקבוע, כי קרן הפנסיה אינה משוחררת מאחריות.
- אנו דוחים גם את טענת הנתבעת 3, כי מדובר בתביעה תיאורטית מהטעם שחוק הגנת השכר מדבר לכאורה על זקיפה רעיונית בקרות אירוע לתשלום, ולא על הפקדת גמולים במקום המעסיק. מדובר בטענה שהיא הרחבת חזית כנטען על ידי התובע בהודעה שהגיש לאחר סיכומי הנתבעת 3. מכל מקום, הטענה סותרת פסיקה שחייבה את קרן הפנסיה בהפקדת גמולים, ואושרה עקרונית בערכאת הערעור (ראה מותב בראשות השופט כאמל אבו קאעוד ק"ג (י-ם) 54564-07-19 מסוואדה פואד ו-3 אח' – מנורה מבטחים פנסיה וגמל בע"מ [נבו](21.01.2021) וכן עק"ג (ארצי) 26197-03-21 פואד מסוואדה – מנורה מבטחים פנסיה וגמל בע"מ [נבו](30.9.2021)).
- למעלה מהדרוש, אנו סבורים גם, כי לא הוכחה היעדר התרשלות מצד קרן הפנסיה בגביית החוב. לפי המתואר בתצהיר מטעם קרן הפנסיה, בפועל לא ננקט הליך משפטי, אלא לאחר סיום העסקת העובד והגשת תביעתו גם כנגד קרן הפנסיה. בהינתן שהפקדות בגין העובד לא בוצעו משלהי שנת 2017 לא ניתן להסתפק במשלוח מכתבי התראה משך כ- 4 שנים. קרן הפנסיה גם לא הראתה, כי לפעולותיה עד אותו מועד הייתה תוחלת בכל הנוגע לעובד, שכן בפועל לא בוצעה הפקדה לקרן לאחר 11/2017.
- בעניין דב"ע נו/6-10 איילון חברה לביטוח בע"מ – ערן אנוך, פד"ע לב 629 (1997)) נקבע, כי לא ניתן להסתפק במשלוח הודעות למעסיק ואף לעובד כדי לזכות בפטור מחבות מכוח סעיף 19א(ח) לחוק הגנת השכר, ונדרש להגיש תביעה כנגד המעסיקה וכך נאמר:
"גם בפרשנות מצומצמת לחבותה של קופת הגמל, אין מנוס מהמסקנה שעל הקופה לנקוט הליכים משפטיים ממשיים לשם גביית החוב, היינו, להגיש תובענה ועמה בקשות לסעדים זמניים לשם גביית כספים מהמעביד, סמוך למועד בו מתברר לה כי אין זה מעביר לה את כספי התגמולים, וזאת בדרך, בזמן ובמהירות המתבקשת בתביעה של נושה נגד חייב, בין אם הנושה הוא עובד, ובין אם לאו. במיוחד יש חשיבות לפעולות אלה כאשר, כבענייננו, המעביד מנכה כספים משכרו של העובד, ונמנע מהעברתם לקופה".
- קרן הפנסיה לא הלכה בדרך זו, ומשכך יש לקבוע כי התרשלה בתפקידה. הואיל וקרן הפנסיה לא עמדה בתנאי הרישא לסעיף 19 א (ח) לחוק הגנת השכר אין צורך לדון בשאלת האשם התורם, שכן גם אם יוכח אשם כזה, ממילא קרן הפנסיה אינה משתחררת מאחריות במקרה הנדון כפי שהסברנו לעיל.
- נותר לדון בתחשיב חבות קרן הפנסיה. לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים מצאנו להעדיף עקרונית את תחשיב התובע בסיכומים, וזאת במספר תיקונים בשים לב לקביעות הבאות.
- ראשית, מקובלת עלינו טענת התובע, כי הגמלה שקיבל מהמוסד לביטוח לאומי בתביעת החוב אינה כוללת תשלום בגין היעדר הפרשות לפנסיה, וזאת כמפורט במכתב מעודכן מהמוסד לביטוח לאומי מיום 18.6.24 שצורף לסיכומים. על פי הדין לעובד אין זכות תביעה לגבי רכיב זה למול המוסד לביטוח לאומי מקום בו הזכות עומדת גם לקופת הגמל. על כן, גם אם רכיב זה צוין במכתב המקורי של המוסד לביטוח לאומי שוכנענו, כי מדובר בטעות (לניתוח סוגיה זהה ראה השופט דורות בעניין חדל"ת (י-ם) 51901-06-23 גריסה ועפר בע"מ נ' הממונה על הליכי חדלות פירעון [נבו](6.6.2024)).
- שנית, אין מקום להתייחס לתחשיב קרן הפנסיה בתביעתה כנגד החברה, שכן תחשיב זה כולל ריבית פיגורים. לגבי תחשיב הנתבעת 3 שצורף לסיכומיה, אין בידינו לקבלו, הואיל ומדובר בחישוב תיאורטי לפי שכר קבוע. החישוב שנדרש לבצע הוא על פי השכר האמתי בתלושי השכר.
- שלישית, אין לקזז סכומים שקיבל העובד בתביעת החוב בגין פיצויי פיטורים. מדובר בסכום העודף שהתובע זכאי לו מעבר להפרשות בגין פיצויים. ממילא לעובד אין מעמד במקרה זה (כלפי המוסד לביטוח לאומי) לגבי הסכום שנדרש היה להפריד לקרן הפנסיה.
- רביעית, בניגוד לטענת התובע, אין לכלול בתחשיב את חודש 5/2016 משהוכח, כי התובע לא עבד באותו חודש. עם זאת, אין להפחית מתחשיב העובד את התקופה מחודש 12/2015 משהוכח, כי התובע היה עמית בקרן הפנסיה מאותו המועד כעולה מדוחות שצורפו לתצהירו (נספח 9). גם לא מצאנו ממש בטענת קרן הפנסיה, כי העובד מוגבל בתביעתו להפרשות בגין השכר הממוצע בהתאם לצו ההרחבה. מנתוני ההפקדות עולה, כי הן בוצעו ביחס לשכר מלא. גם תביעת קרן הפנסיה כנגד המעסיק לא התבססה על תקרת השכר בצו פנסיה חובה.
- חמישית, לגבי חודשים נוספים הכלולים בתחשיב התובע, לגביהם קרן הפנסיה טענה, כי אין חוב בגינם, לא מצאנו לקבל את טענת קרן הפנסיה לקיזוז הסכומים בגינם. הטעם לכך הוא שתחשיב התובע כולל עמודה של חובה וכנגדה עמודת זכות. שעה שנלקחה בחשבון הפרשה שבוצעה בגין אותם חודשים (לזכות), אין מקום להפחתת חודשים אלה בעמודת החובה.
- על כן, מצאנו בעיקרו של דבר לקבל את תחשיב התובע, אך להפחית ממנו את הסכום ששולם לקרן הפנסיה בתביעת החוב למוסד לביטוח לאומי (על פי הסכמת התובע בסיכומיו בסעיף 28) וכן את סכום החוב הנטען לחודש 5/2016.
- התובע טען לחיוב בגין הפרשות לרכיב פנסיה בסך 76,152 ₪ כאשר מסכום זה נפחית את החוב עבור 5/2016 בסך 1,077 ₪ ועל כן החוב הנכון הוא בסך 75,075 ₪. בגין הפרשות לפיצויים התובע טען לחוב בסך 67,970 ₪ ובהפחתה של חודש 5/2016 (1,077 ₪) יעמוד החוב על סך 66,893 ₪.
- בגין ניכוי חלק עובד, החוב על פי תחשיב התובע עומד על סך 59,888 ₪. אנו מקבלים נתון זה שכן לא נלקח בחשבון ניכוי לחודש 5/2016.
- נדגיש, כי אין מקום לפטור את קרן הפנסיה מתשלום עבור ניכוי חלק העובד. מדובר בסכום שעל הקרן לדרוש מהמעסיק ככל שנוכה בפועל משכר העובד. הא ראייה, כי הקרן כללה רכיב זה בתביעה כנגד החברה.
- מסכומים אלה יש להפחית סך 18,986 ₪ שעל פי סיכומי נתבעת 3 הועבר לחשבון התובע (סעיף 100 לסיכומים). נציין, כי לא ברור אם הכוונה שהסכום הועבר לחשבון הבנק של התובע, או לחשבונו בקרן הפנסיה. כך או אחרת, נקודת המוצא היא כי הכספים שולמו לתובע. על כן מן הדין להפחיתם.
- עוד מקובלת עלינו טענת קרן הפנסיה, כי דרך המלך היא להורות על הפקדת הסכומים בחשבון העמית בקרן הפנסיה (סעיף 72 לסיכומי נתבעת 3). ככל שהדבר אפשרי קרן הפנסיה תפעל בהתאם. בהיעדר אפשרות להפקיד את הכספים לחשבון העמית, הנתבעת 3 תשלם אותם כפיצוי לתובע (סעיף 26 לסיכומי התובע).
- נעיר, כי התובע לא נקב בתחשיב מדויק בכתב התביעה בכל הנוגע לחיוב קרן הפנסיה ברכיב הפרשות לפיצויים (ראה סעיפים 28 ו-40 לכתב התביעה). ואולם, משהנתבעת 3 התייחסה לתחשיב מעודכן של התובע בסיכומיו ולא טענה לדחיית רכיב הפיצויים מחמת היעדר כימות בתביעה, מצאנו לדון לגופו של עניין בתחשיב זה.
סוף דבר
- התביעה כנגד הנתבעת 1 נמחקת מחמת עיכוב הליכים כנגדה.
- התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית. התובע יישא בהוצאות ובשכר טרחת הנתבע 2 בסך 7,500 ₪ לתשלום תוך 30 ימים.
- התביעה כנגד הנתבעת 3 מתקבלת בחלקה ואנו קובעים בזה כי הנתבעת 3 אינה משוחררת מחבות מכוח סעיפים 19א(ד) ו – (ח) לחוק הגנת השכר.
אנו מחייבים את הנתבעת 3 לשלם לתובע בדרך שקבענו לעיל את הסכומים הבאים בצירוף הפרשי ריבית שקלית ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל:
א. סך 75,075 ₪ בגין הפרשות רכיב תגמולים.
ב. סך 66,893 ₪ בגן הפרשות רכיב פיצויים.
ג. סך 59,888 ₪ בגין ניכוי חלק העובד.
אין מקום לקבוע חיוב הפרשי ריבית שקלית ממועד מוקדם יותר, שכן אחריות קרן הפנסיה היא תוצאה של הכרעה שיפוטית.
מסכומים אלה יש לקזז סך 18,986 ₪ ככל שסכום זה נזקף לחשבון התובע בקרן הפנסיה, או לחלופין הועבר לחשבון הבנק שלו.
- הנתבעת 2 תישא בהוצאות התובע ושכר טרחה בסך 17,500 ₪ לתשלום בתוך 30 ימים.
זכות ערעור כחוק.
ניתן היום, י"ט חשוון תשפ"ו, (10 נובמבר 2025), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
|
|
||||
| מר נתן רוזנבוים,
נציג ציבור מעסיקים |
מרב חבקין, שופטת | גב' עירית אילון,
נציגת ציבור עובדים |
