ייצוג מעסיק: דחיית תביעה של עובד לתחולת צו הרחבה בענף העץ

12 ספטמבר 2018

לפני:

כב' השופטת מיכל נעים דיבנר
נציג ציבור (עובדים) – מר אברהם בן קרת
נציג ציבור (מעסיקים) – מר מרדכי מנוביץ

התובע
ג'וני מנשרוב ת.ז. XXXXXX256
ע"י ב"כ עוה"ד דוד גולן ו/או אורן גולן
–
הנתבעת
י. מזרחי ריהוט משרדי בע"מ ח.פ. 51487926
ע"י ב"כ עוה"ד אורי שאבי

פסק דין

פתח דבר
התובע עבד כמוביל ומרכיב רהיטים ללקוחות הנתבעת. בת ביעתו זו הוא עותר לתשלום שכר בגין עבודה בשעות נוספות, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, דמי חגים, פיצוי בגין חוסר בהפרשות לפנסיה, תוספת וותק ודמי אש"ל.
רקע עובדתי
התובע עבד בנתבעת מיום 1.11.2006 ועד ליום 31.12.2014 (8.16 שנים).
התובע עבד בימים א'-ה', כ-9 שעות ביום, בשעות 08:00-17:00 וכ- 5 שעות בימי ו' ( בשעות 08:00-13:00 . עמ' 5, ש' 24-30, סע' 14 לתצהיר הנתבעת). התובע החתים כרטיס נוכחות בעבודתו ואלו צורפו כנספח ד' לתצהיר הנתבעת.
שכרו של התובע היה יומי, בהתאם לתלושי השכר. בתחילת העסקתו השתכר התובע 198 ₪ ליום, כאשר שכרו עודכן פעמיים בשנים 2013 ו-2014, כך ששכרו האחרון עמד על 285 ₪ ליום ( סע' 15-16 לתצהיר הנתבעת). תלושי השכר מעידים על תשלום הסכומים האמורים בערכי נטו.
התובע חתם על הסכמי עבודה בתאריכים 5.2.13 ו-3.3.14 (נספח ו' לתצהיר הנתבעת) .
הנתבעת הינה עסק משפחתי, בו הועסקו בתקופה הרלוונטית, האב והבעלים – מר יצחק מזרחי, בנו מרדכי ( מוטי) מזרחי כמנהל המכירות ובתו כעובדת משרד. נוסף אליהם הועסקו 2 עובדים בהובלה והרכבה ושני עובדים נוספים ברפדיה ( תופרת ורפד).
לטענת התובע, הנתבעת עוסקת בייצור ושיווק ריהוט משרדי, ואילו הנתבעת טוענת כי איננה עוסקת בייצור אלא בעיקר בשיווק והרכבת ריהוט.
ההליך שבפנינו
כתב התביעה המקורי, על סך 70,000 ₪, הוגש ביום 1.11.2015 ובו תביעה לגמול שעות נוספות בלבד. כתב ההגנה הוגש ביום 4.1.2016.
בהחלטה מיום 21.4.2016, התקבלה בקשת התובע לתיקון כתב התביעה על דרך הוספת סעדים, בכפוף לתשלום הוצאות הנתבעת בסך 1,800 ₪. סכום התביעה המתוקן הינו 151,145 ₪. כתב הגנה מתוקן הוגש ביום 26.5.2016.
בדיון ההוכחות, אשר התקיים ביום 12.12.2017 , נשמעו בפנינו עדויותיהם של התובע מחד ושל מר מרדכי מזרחי, בנו של הבעלים והאחראי על המכירות בנתבעת, מאידך ( לעיל ולהלן – מוטי). העדים מסרו עדויותיהם הראשיות בתצהירים ונחקרו בחקירה נגדית.
לאחר שמיעת העדויות, סיכמו הצדדים טענותיהם בכתב.
עיקר טענות הצדדים
לטענת התובע, הנתבעת הינה עסק הפועל בתחום העץ ועל כן חל עליה צו ההרחבה בענף העץ. לנתבעת אולם תצוגה של רהיטים ובית מלאכה בו היא מייצרת ריהוט ו/או מרפדת ומתקנת כסאות, וכן מחסן עצים – בו היא מחזיקה את חומרי הגלם לייצור הרהיטים. ייצור הרהיטים נעשה בעיקר ב"נגריית נתי" הסמוכה לנתבעת, לה שילמה הנתבעת סכום חודשי קבוע עבור השימוש בשירותיה. השימוש בשירותי הנגריה לחיתוך פלטות והשימוש שעשתה הנתבעת בכליה של הנגריה , כפי שאישר מוטי בעדותו, תוך תשלום קבוע לנגריה, מעיד על כך שעבודת הנגריה היא חלק בלתי נפרד מעבודת הנתבעת.
יצחק מזרחי, הבעלים של הנתבעת ואביו של מוטי, חתך את חומר הגלם בנגריה והעבירו לבית המלאכה אשר מצוי במחסן העצים, שם היה מייצר את הרהיטים על ידי עיבוד החלקים והרכבתם. בבית המלאכה עבדו גם תופרת ועובד נוסף אשר עסק בריפוד ותיקון כסאות.
מסקנה זו עולה גם מפרופיל הנתבעת המוצג באתר האינטרנט שלה , שם מתארת עצמה הנתבעת כ"עסק משפחתי לייצור ריהוט משרדי". זאת נוסף על הגדרתה של הנתבעת עצמה כ"מפעל" בהסכם ההעסקה של התובע.
הנתבעת לא שילמה לתובע את מלוא השכר בגין עבודה בשעות נוספות, ימי חופשה, דמי הבראה ודמי חגים וכן הפרישה בחסר לקרן הפנסיה. בנוסף לכך ובשל הטענה לתחולת צו ההרחבה בענף העץ בעניינו, טוען התובע כי זכאי הוא גם לדמי אש"ל ותוספת וותק, אשר לא שולמו לו כלל.
לטענת הנתבעת, צו ההרחבה בענף העץ אינו חל עליה, שכן עיקר עיסוקה הוא בשיווק ומכירה קמעונאית של רהיטים. הנתבעת אמנם מבצעת עבודות בודדות של חיתוך והדבקה, אך אלו נעשות כפעולות נלוות וכהשלמה להליך המכירה, תוך שמדובר בחלק קטן מעיסוקיה.
העבודה עם " נגריית נתי" הסמוכה מהווה אחוז זעיר בלבד ממחזורה ונעשית לצורך ביצוע פעולות קטנות ומזדמנות, כגון במקרה בו היה חסר מדף למוצר העץ. הנתבעת עובדת בעיקר עם נגריות חיצוניות, אשר הן אלו שמייצרות עבורה את מרבית הרהיטים שהיא מוכרת.
בעבר היתה הנתבעת מייצרת ריהוט ובעלי הנתבעת ניחנים בידע מקצועי בתחום הנגרות, אך עבודת הייצור בנתבעת הופסקה בשנות ה-80'. כך גם אין להסתמך על הפרסום באתר האינטרנט של הנתבעת לצורך קביעת עיקר עיסוקה.
בשים לב לכך שצו ההרחבה בענף העץ לא חל עליה, שילמה הנתבעת לתובע את שכרו כדין ואף העלתה את שכרו, ככל שצבר וותק בעבודתו. יתרה מכך, מאחר והנתבעת היתה מודעת למצוקה הכלכלית של התובע, הלוותה לו לא אחת כספים ללא ריבית או הצמדה ואפשרה לו החזר בפריסה רחבה.
דיון והכרעה
השאלה הראשונה בה נדרש להכריע הינה אפוא האם חל על הנתבעת צו ההרחבה בענף העץ, אם לאו. לאחר זאת, נדון בסעדים הנתבעים.
תחולת צו ההרחבה בענף העץ
לאורך ההליך, שינה התובע טענותיו בנוגע לתחולת צווי ההרחבה בעניינו: בכתב תביעתו המקורי, שהוגש על גבי טופס תביעה סטנדרטי וללא ייצוג משפטי, לא עלתה כל טענה לתחולתו של צו הרחבה והיא עלתה לראשונה בכתב תביעתו המתוקן. לחלופין, טען התובע לתחולת צו ההרחבה בענף ההובלה ו/או לתחולת צו הרחבה בענפי המלאכה והתעשיה הזעירה. בתצהירו, זנח התובע את טענתו בדבר תחולת צו ההרחבה בענף ההובלה וטען לתחולת " צו ההרחבה בענף העץ-נגרות בניין רהיטים ומוצרי עץ אחרים ( מלאכה ותעשייה זעירה) ו/או להסכם הקיבוצי בענפי העץ-נגרות בניין רהיטים ומוצרי עץ אחרים ( מלאכה ותעשייה זעירה) – 23.12.1984". בסיכומיו טען התובע לצו ההרחבה בענף העץ – המלאכה ותעשיה הזעירה מיום 19.1.1986.
צו ההרחבה בענף העץ – מלאכה ותעשיה הזעירה מיום 19.1.1986 ( י"פ 3292, התשמ"ו, עמ' 1201, 1203. לעיל ולהלן – צו ההרחבה בענף העץ ) החיל את ההסכם הקיבוצי בענף מיום 23.12.84 על כל המעסיקים בענף העץ, בתעשייה ובמלאכה, המעסיקים עד 20 עובדים.
בהתאם להלכה הפסוקה, שאלת תחולתו של צו הרחבה, תוך התייחסות ל"סוגי העובדים והמעסיקים שעליהם חל הצו" כאמור בסעיף 28( א) לחוק ההסכמים הקיבוציים, תש"יז-1957, היא שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עסקו של המעסיק ( דב"ע (ארצי) נג/3-125 אלכס שרר – רהיטי דימור בע"מ, פד"ע כז 158 (1993)).
המבחן המכריע לצורך תחולתו של צו הרחבה הוא בחינת עיקר עיסוקו של המעסיק ( ע"ע ( ארצי) 18/99 יפה אפרימי – לילה עבד לעיל (9.7.2000)). הנטל להוכיח תחולתו של הסכם קיבוצי או צו ההרחבה, מוטל על הטוען לחלותו ובענייננו – על התובע ( דב"ע (ארצי) תשן/7-1 אליקים הדי – אוריינט קולור תעשיות צילום (1984) בע"מ, פד"ע כ"ג(1) 045 (1991)).
סיווגו הענפי של מפעל יעשה, בין היתר, בהסתמך על הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ( דב"ע ( ארצי) נו/ 3-272 עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ – מואסי מוחמד עבד אלעזיז (1996)).
על מנת שמעסיק ישתייך לענף העץ, עליו לעסוק בעיקר בייצור ומלאכה בתחום הענף. עיון בהגדרות הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה משנת 2011, מלמד כי הסדר הרלוונטי לענף ייצור הרהיטים הינו סדר C – תעשייה וחרושת. ענף ראשי 31 – ייצור רהיטים, תת ענף: 3100. אף התובע מפנה לסדר זה לצורך עיגון טענתו בדבר הענף בו עוסקת הנתבעת.
תת ענף 3100 – ייצור רהיטים, כולל בין היתר " ייצור כסאות, כולל כיסאות למשרדים, לחדרי עבודה, לבתי מלון, למסעדות ולמקומות פרטיים וציבוריים" וכולל גם " עבודות גימור כגון ריפוד כיסאות ומושבים ועבודות גימור לרהיטים כגון ריסוס, צביעה, פוליש צרפתי וריפוד".
יוצא אפוא שככל שהיה התובע מוכיח כי אכן עיקר עיסוקה של הנתבעת הינו בייצור הרהיטים ( כולל עבודות גימור וריפוד), היה בכך די לצורך הוכחת חלות צו ההרחבה בענף העץ, אלא שאין בחומר הראיות שבפנינו די כדי לקבוע כי עיקר עיסוקה של הנתבעת הינו אכן בייצור רהיטים ולא בשיווק ומכירה, כטענתה. להלן נפרט טעמנו למסקנה זו.
מוטי טען בתצהירו ( בסע' 10-11) כי הנתבעת אינה מבצעת כל פעולה של ייצור ( לרבות פעולות השלמה), אך בחקירתו הנגדית, אישר כי בנתבעת מתבצעות עבודות נגרות כהשלמה לרהיטים המתקבלים מנגריות חיצוניות, למשל לצורך הוספת מדף לשולחן ( עמ' 11,ש' 19) או לוח חסר לשולחן ( עמ' 13, 24-26), ובנוסף הם מבצעים חיתוך והדבקת קנטים העשויים PVC לחלקי הריהוט ( עמ' 13, ש' 18-20).
בעדותו הסביר מוטי כי עבודות נגרות אלו מבוצעות על ידי אביו יצחק, על מנת שלא לעכב משלוח הממתין למסירה ללקוח, ובמקרה בו מתגלים חוסרים שיש באפשרותו להשלים נוכח ידיעתו בתחום. לצורך כך, יש לנתבעת הסדר עם " נגריית נתי" הסמוכה, לפיו תמורת סכום חודשי קבוע ישתמשו בכליו ובשטח הנגרייה לצורך חיתוך חומרי הגלם (" חיתוך פלטות").
עוד טען מוטי בעדותו כי עד לשנות ה-80' אביו יצחק ואחיו היו מייצרים בעצמם את הרהיטים כאשר היתה בבעלותם נגרייה. אולם, משנות ה-80' סגרו האחים את הנגרייה, כך שעבודת הנתבעת הומרה מעסק יצרני לעסק קמעונאי, כאשר החלה לעבוד עם נגריות חיצוניות שייצרו עבורם רהיטים מוכנים או חלקי ריהוט להרכבה.
יוצא אפוא, כי לנתבעת שתי התקשרויות נפרדות עם נגריות: האחת – התקשרות עם נגריות חיצוניות כגון נגריית שבח, אשר מבצעות עבורה רהיטים בשלמות לפי הזמנה והשניה – התקשרות עם נגריית נתי, המבצעת עבורה תיקונים ועבודות ייצור לפי הצורך. התובע הוכיח באמצעות עדותו של מוטי, כי התשלום לנגריית נתי הינו תשלום חודשי קבוע (עמ' 10, ש' 30; עמ' 14, ש' 12) וכי עובדי הנתבעת – ובעיקר אביו של מוטי – הם אלו שמבצעים את עבודות הנגרות הנדרשים לנתבעת במסגרת נגריית נתי (עמ' 10, ש' 22). בנוסף, לנתבעת מפתח של נגריית נתי והיא עובדת בנגרייה גם כאשר הנגרייה סגורה (עמ' 14, ש' 16-20). מכאן, שאופי ההתקשרות עם נגריית נתי, מעיד על ביצוע עבודות נגרות על ידי הנתבעת, בעוד שההתקשרות עם יתר הנגריות הינה לרכישת רהיטים מוכנים.
לטענת הנתבעת, עבודת הייצור המתבצעת על ידה תוך שימוש בנגריית נתי, 'בטלה בשישים' ומהווה 5% מכלל העבודה, שכן רוב הרהיטים שהיא מוכרת, מיוצרים על ידי הנגריות האחרות.
מוטי הצהיר בפנינו בעדותו כי התשלום לנגריית נתי עומד על כ- 2,000-2,300 ₪ לחודש ( עמ' 15, ש' 18-20). בחקירתו החוזרת פירט את סכומי ההוצאה החודשית עבור יתר הנגריות החיצוניות ( עמ' 15, ש' 27-30):
"ש. ההוצאה לנתי היא 2,000 ומשהו ₪, השלם את יתר ההוצאות.
ת. נגריית שבח בסביבות 50,60,70 אלף ₪ בחודש עבור רהיטים. נגרית בוקטוס שמייצרת לנו חלקי ריהוט פלטות ורגלים סדר גודל של 20,000 ₪ לחודש. נגריה שמייצרת לנו דברי פורניר עוד כ- 30,000 ₪ פלוס מינוס".
כלומר, מעדות מוטי עולה שעלויות רכישת הרהיטים המוכנים מנגריות, מהווה את עיקר ההוצאה של הנתבעת, לעומת ההוצאה שלה בגין עבודות נגרות המבוצעות ע"י נגריית נתי. מכאן, שגם אם נקבל את טענת התובע כי יש לראות את פעילותה של נגריית נתי כחלק בלתי נפרד מפעילותה של הנתבעת, עדיין אין בראיות שבפנינו כדי ללמד שמדובר בעיקר עיסוקה של הנתבעת.
לא נסתר מעינינו כי הנתבעת הציגה ( בנספח ג' לתצהיר מוטי), כרטסת לקוחות/ספקים של נגריית שבח לשנת 2013 , כראיה לטענתה בדבר רכישת רהיטים על פי הזמנה. מעיון בכרטסת עולה כי ההוצאה לנגריית שבח עמדה בשנת 2013 על כ- 137,000 ₪. נתון זה נמוך בהרבה מזה שטען מוטי בעדותו (לפחות 600,000 ₪ בשנה) והוא מעיד על כך שמוטי הפריז ולא דייק בעדותו. יחד עם זאת, משהבהרנו כי נטל ההוכחה מוטל על התובע, הרי שגם אם אנו מטילים ספק ביחס לעדותו של מוטי, עדיין אין בפנינו ראיות המעידות על כך שנגריית נתי ופעילות הייצור שמבצעת הנתבעת במסגרתה, מהווה את עיקר הפעילות של הנתבעת.
זאת ועוד, התובע חיזק את טענת הנתבעת לעבודה עם נגריות חיצוניות שכן אישר בעדותו כי ביצע הובלת רהיטים עבור הנתבעת מלפחות שלוש נגריות שונות: רהיטי שבח – בראשל"צ, נגריה שנמצאת בגבעת כח ונגריה שלישית שנמצאת בעיר חולון. טענתו של התובע כי 80% מהרהיטים יוצרו על ידי הנתבעת ( עמ' 10, ש' 8-9), לא נתמכה בכל ראיה.
בנוסף, לא נסתרה טענת הנתבעת כי היא לא העסיקה נגרים, למעט הבעלים של הנתבעת אשר עסק לעיתים בחיתוך פלטות והרכבת חלקי הריהוט אשר התקבלו מהנגריות החיצוניות. אף לא נסתרה טענתה כי רוב עיסוקה היה בשיווק ומכירה של הרהיטים שהתקבלו מנגריות חיצוניות באולם תצוגה הגדול (200-300 מ"ר; עמ' 7, ש' 3). התובע אף תמך במידה מה בטענות אלו, שכן בעדותו אישר שבמחסן העצים של הנתבעת היו שאריות חומרי גלם מחיתוך הפלטות, ולא היה מדובר בחומרי גלם שלמים המשמשים באופן קבוע לייצור הרהיטים ( עמ' 5, ש' 11-14).
אין חולק כי נוסף על שיווק ומכירת הריהוט עסקה הנתבעת גם בריפוד כסאות, הרכבת חלקי הריהוט וביצעה השלמות ליחידות אשר הזמינה מנגריות שונות מעת לעת, אלא שגם לגבי פעילות זו – לא הוכח היקפה ביחס לכלל פעילות הנתבעת.
מכל האמור לעיל עולה כי התובע לא הוכיח שייצור הרהיטים הוא עיקר עיסוקה של הנתבעת. על אף שהוכח כי הנתבעת מייצרת חלק מהריהוט הנמכר על ידה, לא נסתרה טענתה כי עיקר עיסוקה הוא מכירת רהיטים שיוצרו על ידי נגריות חיצוניות ובתיווכה. גם היקף עבודות הרכבת הרהיטים בבית הלקוח לא הוכח, כך שאין בפנינו די ראיות לקבוע כי הנתבעת עסקה בענף התעשייה והייצור. בשולי הדברים נציין, כי התובע לא טען דבר ביחס לפעולות הרכבת הרהיטים – עד כמה מדובר בחלק מהותי מעבודת הנתבעת ולכן לא נוכל לבחון חלופה זו לצורך חלות הצו החל על התעשייה.
לפיכך, הטענה לתחולת צו ההרחבה בענף העץ נדחית.
משקבענו כי צו ההרחבה בענף העץ אינו חל על הנתבעת, התביעה לדמי אש"ל ותוספת וותק נדחית בזאת.
גמול שעות נוספות
בכתב התביעה המקורי טען התובע כי הנתבעת לא קיימה חובתה לשלם לו גמול כחוק עבור עבודתו בשעות נוספות, והעמיד את סכום התביעה על סך 70,000 ₪. סכום שלטענתו מהווה 30 שעות נוספות לכל שנה, עבור השנים 2006-2013.
בכתב התביעה המתוקן ולאחר שקיבל את דו"חות הנוכחות מהנתבעת ואישר את נכונותם (עמ' 9, ש' 4-7) , תיקן התובע את סכום תביעתו בגין רכיב זה והעמידו על סך 8,323 ₪ בלבד עבור הפרשים בגין שעות נוספות לשנים 2009-2014 (בכפוף לתקופת ההתיישנות) . בגין התקופה שמינואר 2011 ועד מאי 2014 ועל יסוד דו"חות הנוכחות שקיבל לתקופה זו טען כי זכאי לסך של 4,995 ₪. בגין השנים 2009-2010 ובהעדר דו"חות נוכחות, טען התובע כי זכאי לסך של 3,329 ₪ (הסכום לשנה התקבל מחלוקת 4,995 ₪ ל -3, למרות שמדובר בסכום שנצבר מתחשיב עבור 33 חודשים בלבד).
הנתבעת טענה כי עד לשנת 2012 לא הקפידה לפרט בתלושי השכר את גמול העבודה בגין השעות הנוספות. עם זאת לטענתה התובע קיבל את שכרו המלא ואף ביתר, מחמת שקיבל שכר מלא עבור עבודה ביום שישי שאינו יום מלא והן מחמת הפסקות שנטל במהלך יום העבודה, העולות על מחצית השעה ואשר לא נוכו משכרו. לחלופין ובמידה ולא תתקבל טענת הקיזוז, טענה הנתבעת כי לכל היותר זכאי התובע ל- 16 שעות נוספות בחודש החל משנת 2009 ועד לשנת 2011, ובסה"כ זכאותו לגמול שעות נוספות בגין שנים אלו הינה בסך 3,908 ₪. באשר לתביעה לגמול שעות נוספות בעבור השנים 2012-2014, דינה להידחות שכן בשנים אלו ביצעה הנתבעת בדיקה מדוקדקת של השעות הנוספות, פירטה את רכיב השעות הנוספות כחוק בתלוש השכר ושילמה לתובע בהתאם (סע' 12 לתצהיר הנתבעת; סע' 15 ד' לכתב ההגנה המתוקן).
הכרעה
אין מחלוקת כי התובע עבד בשכר יומי קבוע במשך 6 ימים בשבוע (בימים א'-ו'), והנתבעת שילמה לו שכר יומי מלא גם בעבור עבודה בימי שישי וערבי חג בהם עבד כ- 4.5-5 שעות בלבד (סע' 6 לתצהיר התובע וכעולה מדו"חות הנוכחות).
על אף שהנתבעת טענה כי החלה לפרט בתלושי השכר את רכיב השעות הנוספות רק משנת 2012. תלושי השכר (נספח ד' לכתב ההגנה המתוקן; נספח ה' לתצהירו של מוטי) מעידים על תשלום גמול שעות נוספות החל מחודש 10/2010 ואילך, בנפרד מהשכר היומי ששולם לתובע ואין מחלוקת כי התובע קיבל את המשכורת המפורטת בתלושים. התובע הפחית מרבית סכומים אלו מתביעתו (משנת 2011 ואילך).
הפסקה
בהתאם לסע' 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה) בגדר "שעות עבודה" לא נכללות הפסקות כהגדרתן בחוק. סע' 20 לחוק קובע, בין היתר, כדלקמן:"ביום עבודה של שש שעות ולמעלה, תופסק העבודה למנוחה ולסעודה ל-¾ שעה לפחות, ובכלל זה תהיה הפסקה רצופה אחת של חצי שעה לפחות; ביום שלפני המנוחה השבועית וביום שלפני חג, ההפסקה היא של חצי שעה לפחות."
מכאן שככל שניתנה לתובע הפסקה, השעות הנוספות של התובע מתחילות לאחר 8.5 שעות בימים א'-ה' (8 שעות בתוספת חצי שעת הפסקה), ובימי ו' – לאחר על 3 .5 שעות (שכן שבוע העבודה בתקופה הרלוונטית היה 43 שעות) .
כעולה מדו"חות הנוכחות, עד לשנת 2013 קיזזה הנתבעת חצי שעת הפסקה משעות עבודתו בימים א'-ה', כך שלצורך חישוב גמול השעות הנוספות נלקחו בחשבון כל השעות העולות על 8.5 שעות ביום, בקיזוז שעות חסר בימים בהם התובע עבד פחות מכך.
הן התובע והן מוטי העידו כי לתובע ניתנה האפשרות לצאת להפסקה של חצי שעה לפחות ביום עבודה.
להלן, מתוך עדותו של התובע ( בעמ' 6, ש' 21-29):
"ש: כששילמו לך יומית, הגדירו לך את שעות העבודה?
ת. אמרו לי 8.5 שעות.
ש. האם אפשרו לך לצאת להפסקה?
ת. אמרו לי שזה בחירה שלי, אחרי שקיזזו לי את שעות ההפסקה, התקוממתי אמרתי מה פתאום שאני אוכל בדרך ולא משתמש בהפסקה ואז אמרו לי שלא מונעים בעדי לצאת להפסקה וזה שאני לא יוצא זה בעיה שלי.
לשאלת בית הדין – מתי הקיזוז התחיל – לא יודע, ראיתי את זה כמה חודשים תוך כדי עבודה. האמנתי בהם והייתי בטוח שהם משלמים לי הכל. לא נכנסתי לבדיקות האלה אף פעם."
מוטי העיד כי פעמים רבות התובע היה מנצל את ההפסקות ויוצא לביתו לחצי שעה-שעה, זאת על סמך שיחות שהיה מבצע עם התובע במלך יום העבודה ועל סמך בדיקה בזמן אמת בתוכנת הניווט שהותקנה על גבי המשאית ( עמ' 12 ש' 11-22).
בהתאם לאמור לעיל, וחרף העדר עיגון בחוזה ההעסקה להפחתת מחצית שעת הפסקה, שוכנענו מהעדויות שהובאו בפנינו כי לתובע ניתנה האפשרות לצאת לחצי שעת הפסקה ביום לצורך מנוחה, בהתאם לסע' 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה. בנוסף, התובע עבד מרבית שעות עבודתו מחוץ לחצרי הנתבעת, שכן עיקר עבודתו עסק בהובלת רהיטים ללקוחות. משכך, הרי שלא ניתן לקבל את הטענה כי נמנעה ממנו הזכות לצאת להפסקה, שכן היה אדון לזמנו ויכול היה לנצל את ההפסקה שהנתבעת הגדירה לו, במלואה.
יחד עם זאת, ככל שהנתבעת טוענת להפסקה ארוכה יותר ממחצית השעה, הרי שהפסקה כאמור לא הוכחה בפנינו וממילא משנוכתה משכרו של התובע רק מחצית השעה ליום בגין הפסקה, היא אינה יכולה לתבוע כעת הפחתת זמן הפסקה ארוך יותר (השווה: ע"ע ( ארצי) 45431-09-16 אלכס גורביץ- מדינת ישראל רשות המיסים, מיום 16.1.18, סע' 36. להלן – הלכת גורביץ).
לפיכך, אנו קובעים כי בדין ניכתה הנתבעת מהתובע מחצית השעה מדי יום, בגין הפסקה (זאת לכל הפחות עד לשנת 2013 ובהתאם לדו"חות הנוכחות).
משהציגה הנתבעת את דו"חות הנוכחות של התובע ופירטה בתלושי השכר את מרכיב השעות הנוספות (החל משנת 2010), הנטל להוכחת הפרשי שכר בגין גמול שעות נוספות מוטל על ה תובע.
האם התובע הוכיח כי הנתבעת שילמה לו גמול שעות נוספות בחסר?
התובע ביצע תחשיב שעות נוספות (נספח א' לכתב התביעה המתוקן ונספח ג' לתצהירו) הכולל את שנת 2011, חודשים ינואר-פברואר ונובמבר-דצמבר לשנת 2012, שנת 2013, וכן חודשים ינואר-מאי 2014, בסה"כ 33 חודשים , בגינם תבע הפרשי שכר בסך 4,995 ₪. בהתאם לכך, ועל פי ממוצע שנתי, חישב התובע זכאותו בגין השנים 2009 ו- 2010 בסך כולל של 3,329 ₪.
איננו מקבלים את תחשיב התובע לעניין זה, לאור פערים שמצאנו בסכום ה שעות הנוספות הנטענות על ידו במסגרת חישובו אל מול דו "חות הנוכחות. כך לדוגמא בחודש 1/2011 טען ל- 17 שעות נוספות, בעוד שלפי דו"ח הנוכחות עבד התובע 5 שעות נוספות בלבד וכך גם נרשם בתלוש השכר. בדומה לכך, בחודש אפריל 2011 טען התובע ל- 17.5 שעות נוספות, בעוד שלפי דו"ח הנוכחות עבד 14 שעות נוספות בלבד. בנוסף, לא כל דו"חות הנוכחות עליהם נסמך התובע בתחשיבו הובאו לעיוננו, בכלל זה דו"חות הנוכחות לשנת 2012 ומחצית מדו"חות הנוכחות לשנת 2011. לא מצאנו מאין שאב התובע את נתון סך השעות הנוספות הנטענות על ידו לתקופות בהן לא צורפו דו"חות הנוכחות. בנוסף, בחלק מהחודשים המופיעים בתחשיבו שולם לתובע סכום גבוה מהנטען על ידו . כך, התובע טען בתחשיב לחודש 1/2012 כי עבד 18 שעות נוספות, אלא שבתלוש השכר לחודש זה שולם לו גמול עבור 22 שעות נוספות.
עיון בדו"חות הנוכחות אל מול תלושי השכר לשנים 2013 ו-2014 מעלה כי גמול השעות הנוספות בגין שנים אלו שולם לתובע במדוייק ולעיתים אף ביתר. כך לדוגמא, בחודש 2/2013 התובע עבד 9.2 שעות נוספות והנתבעת שילמה לו עבור 10 שעות נוספות; בחודש 4/2013 התובע עבד 16 שעות נוספות והנתבעת שילמה לו עבור 17 שעות נוספות; בחודש 2/2014 התובע עבד 12 שעות נוספות והנתבעת שילמה לו עבור 13 שעות נוספות; בחודש 7/2014 התובע עבד 9.6 שעות נוספות והנתבעת שילמה לו עבור 14.5 שעות נוספות. באשר לשנת 2012, כאמור לא הוצגו בפנינו דו"חות נוכחות וממילא שהתביעה לשנה זו הינה בסכום זניח של 178 ₪ בלבד. לאחר שראינו שגיאות מהותיות בתחשיבי התובע, אין בידינו לקבל טענותיו אלו.
לאור זאת, אנו מקבלים את טענת הנתבעת וקובעים כי לא הוכחו הפרשים לתשלום בגין שעות נוספות עד לחודש 10/2010, בו החלה הנתבעת לשלם לתובע גמול שעות נוספות.
יחד עם זאת, מכיוון שעד 10/2010 לא שולמו לתובע שעות נוספות כלל; בשים לב לכך שנוכחנו כי עבד בשעות נוספות בשנים שלאחר מכן ונוכח הוראת סע' 26ב לחוק הגנת השכר המטילה את הנטל להוכחת שעות העבודה שבמחלוקת על המעסיק, אנו קובעים כי התובע עבד 16 שעות נוספות בחודש, בהתאם לטענתה החלופית של הנתבעת בסע' 19ד' לתצהירה , בכפוף לסייגים הבאים:
איננו מקבלים את טענת הקיזוז של הנתבעת לפיה יש לקזז את התשלום " העודף" ששולם לתובע בגין עבודה בימי שישי, כנגד השעות הנוספות המגיעות לו. לאורך כל תקופת העסקתו נהגה הנתבעת לשלם לתובע שכר עבור עבודה בימי שישי כיום עבודה מלא. לכל היותר תשלום זה יכול לבוא על חשבון השעות הנספות באותויום אך לא להתקזז כנגד ימים אחרים. מכל מקום, משנהגה כך הנתבעת, למעלה מ- 8 שנים, תשלום זה הפך לחלק מתנאי העסקתו, ואין הנתבעת רשאית לחזור בה מנוהג זה כעת ( השווה הלכת גורביץ לעיל) .
מכיוון שמדובר בשעות שלא שולמו לתובע כלל, שכן שכרו היומי של התובע כלל תשלום עבור השעות הרגילות בלבד, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע את מלוא השעה הנוספת ולא רק את גמול השעה הנוספת , כמפורט בסע' 19ד' לתצהירה.
לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי הנתבעת תשלם לתובע גמול עבור 16 שעות נוספות בחודש בעבור התקופה 2009-9/2010 , בסכומים הבאים (התחשיבים מבוססים כאמור על התחשיב בסעיף 19ד' לתצהיר הנתבעת, בתוספת שעת העבודה הרגילה):
עבור שנת 2009 – 6,070 ₪ , בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.7.2009 (אמצע תקופה).
עבור שנת 2010 (עד 10/2010) – 4,815 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.6.2010 (אמצע תקופה) .
פדיון ימי חופשה
התובע טען כי במהלך עבודתו בנתבעת לא ניצל את מלוא ימי החופשה המגיעים לו. התובע טען זכאות ל-57 ימי חופשה, עבור שלוש השנים האחרונות בנתבעת, בקיזוז 44 ימי חופשה ששולמו לו, ובסה"כ טען לזכאותו ל- 13 ימי חופשה בסך 3,640 ₪ (13 * 280 ₪ = 3,640 ₪).
הנתבעת מנגד, טענה כי התובע צבר וניצל את כל ימי החופשה שעמדו לזכותו בהתאם לחוק חופשה שנתית, תשי"א- 1951 (להלן – חוק חופשה שנתית) מבלי שפירטה את מספר ימי החופשה ששולמו לו.
עובד המועסק 6 ימים בשבוע, זכאי בהתאם לחוק חופשה שנתית, ל- 16 ימים עבור השנה השישית, 18 ימים עבור השנה השביעית ו- 19 ימים עבור השנה השמינית ואילך, ובסה"כ 53 ימים. עיון בתלושי השכר לשלוש השנים האחרונות 2012-2014 מעלה כי התובע ניצל בתקופת הפידיון 52 ימי חופשה בתשלום (2012- 16 ימים, 2013 – 16 ימים, 2014 – 20 ימים).
לפיכך, אנו קובעים כי התובע זכאי לתשלום עבור יום חופשה בסך 285 ₪.
דמי הבראה
התובע טען לזכאות ל- 7 ימי הבראה בשנה במכפלה של 374 ₪ ליום. לטענתו, הנתבעת שילמה לו סך של 4,777 ₪ בעבור השנים 2013 ו-2014 (2,177 ₪ בשנת 2013 ו- 2,600 ₪ בשנת 2014) וכך נותרה הנתבעת חייבת לו 459 ₪ בגין דמי הבראה.
הנתבעת מנגד אישרה כי שילמה בחסר בגין ימי ההבראה לשנת 2014 סך של 2,603 ₪ במקום 2,632 ₪, לפיכך לטענתה זכאי התובע להפרש בגובה 29 ₪ בלבד .
בהתאם לצו ההרחבה בדבר תשלום דמי הבראה לשנים 2013 ו-2014 התובע זכאי לתשלום דמי הבראה כדלקמן:
עבור שנת 2013: 374 ₪ * 7 ימים = 2,618 ₪.
עבור שנת 2014: 378 ₪ * 7 ימים = 2,646 ₪.
מששילמה הנתבעת בשנים אלו סך של 4,777 ₪, זכאי התובע להפרש בסך 487 ₪ ולכן אנו מקבלים התביעה ברכיב זה .
דמי חגים
התובע תבע 10 ימי חג בשנה, לכל תקופת עבודתו בנתבעת, בקיזוז 47 ימים אשר שולמו לו בפועל.
לטענת הנתבעת התביעה לדמי חג עבור שנת 2008 התיישנה. במהלך 2009 שילמה הנתבעת לתובע 5 ימי חג, על אף זכאותו ל- 6 ימים. במהלך שנת 2014 , הנתבעת שילמה לתובע 8 ימי חג על אף זכאותו ל 9 ימים, ובסה"כ לטענתה, זכאי התובע לתשלום בגין שני ימי חג בסך 570 ₪.

הכרעה
התובע לא טען כי עבד בחג, אלא טענתו היא כי על הנתבעת לשלם לו עבור חופשת חג. סעיף 7 לצו ההרחבה – הסכם מסגרת 2000, קובע כך:
"עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה, שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג ( יום לפני החג ויום אחרי החג), אלא בהסכמת המעביד, יהיה זכאי לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות).
עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת."
המדובר בדמי חגים שתכליתם לפצות את תובע שהועסק בשכר ובעקבות ימי החג בהם לא עבד, לא קיבל שכר עבודה (ע"ע 300360/98 נחום צמח – ש.א.ש קרל זינגר (צפון) בע"מ, מיום 30.4.02). לפיכך, בתביעה לדמי חגים יש לבחון קיומה של זכאות לדמי חגים לגבי כל חג וחג, ועל העובד לפרט את ימי החג שבגינם הוא תובע, על מנת להוכיח כי מדובר ביום חג שבגינו קמה לו זכאות למשל כי החג אינו חל בשבת וכי התובע לא נעדר מהעבודה לפני או אחרי יום החג ( ר' ע"ע ( ארצי ) 47268-07-13 אלכסנדר איליאסייב נ' כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ (19.02.2017) ).
התובע לא פירט את ימי החג שבגינם הוא תובע ולא הוכיח כי חלו בתקופת הזכאות ובימי עבודה. משלא ביסס תביעתו לדמי חגים כדבעי אלא ביצע מכפלה של מספר ימי החג השנתיים ( מה גם שימי החג בתשלום הינם 9) במכפלת השנים, ומשהנתבעת אישרה את זכאותו לשני ימי חג נוספים בסך 570 ₪, אנו קובעים כי הנתבעת תשלם לתובע 570 ₪ בגין הפרש דמי חגים.
פיצוי בגין חוסר בהפרשות לפנסיה
בכתב תביעתו המתוקן ובסעיף ח' לתצהירו, טען התובע כי המעסיק ביצע הפרשות לפנסיה בחוסר של 34,195 ₪ זאת בהתבסס על " הוראות צו ההרחבה ו/או הסכם קיבוצי בהם נקבע כי עובד יבוטח בקרן פנסיה מקיפה כאשר הפרשות המעסיק לא יפחתו משיעור של 18.25% (12% פנסיה מקיפה, 25% סמינרים ומלגות, 6% פיצויי פיטורין)". התובע ביצע חישוב להפרשים הנטענים וצירפם כנספח ד' לתצהירו.
הנתבעת מנגד טענה כי מאחר וצו ההרחבה בענף העץ אינו חל על הצדדים ומאחר והחברה הפרישה לתובע בהתאם לצו ההרחבה לפנסיית חובה ואף מעבר לחובתה, התובע אינו זכאי לתשלום נוסף. בנוסף טענה כי חוסר הפרשות לפנסיה עבור השנים 2007-3/2009 התיישנו זה מכבר ועל כן דינם להידחות. כמו כן לטענתה, במסגרת סיום יחסי העבודה שולם לתובע סך של 57,511 ₪ בגין פיצויי פיטורים, כאשר בהתאם לצו ההרחבה לפנסיית חובה היה עליה להפריש לטובת התובע בגין תגמולי מעסיק סך של 17,530 ₪ בלבד, כאשר התובע בעצמו בחישוביו טען כי הנתבעת הפרישה עבורו סך של 19,397 ₪.
בפתח דיון ההוכחות וטרם שמיעת העדים טען ב"כ התובע, כי התביעה להפרשות פנסיוניות התבססה על צו ההרחבה בענף העץ המעסיק מעל 20 עובדים. לאחר מכן, ביקש ב"כ התובע לבסס את תביעתו בהתאם לצו ההרחבה לפנסיית חובה ולא על צו ההרחבה בענף העץ ( עמ' 4, ש' 3-7). עם זאת, בסיכומיו שב התובע על דרישתו להשלמת הפרשות לפיצויים בהתאם לכתב התביעה המתוקן.
הלכה היא כי לצורך תחימת מועד ההתיישנות של תביעה לתשלום פיצוי מן המעסיק בגין הפרת החובה לביצוע הפרשות לפנסיה, יש למנות 7 שנים לאחור ממועד הגשת התביעה ( ר' ע"ע ( ארצי) 36058-12-13 יעקב וקסלר – י.אדרי ובניו מפעל מתכת והנדסה אזרחית בע"מ (20.6.2017); דב"ע לט/46-3 דוד פלדון – אריגי דן בע"מ (2.12.79)).
לפיכך הצדק עם הנתבעת כי התביעה לפיצוי חלף הפרשות לפנסיה עד ל- 29.3.2009 התיישנה.
משקבענו כי צו ההרחבה בענף העץ אינו חל על הנתבעת, נבחן את טענות התובע להפרשים בגין הפרשות לפנסיה על פי צו הרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק, לפי חוק הסכמים קיבוציים התשי"ז-1957 (י"פ תשע"א מס' 6302 מיום 27.9.2011 עמ' 6938), (לעיל ולהלן – צו לפנסיית חובה).
כעולה מנספח ד' לתצהיר התובע, ניכר כי התובע ביסס את תביעתו לחוסר בהפרשות לפנסיה ( גמל ופיצויים) על פי צו ההרחבה בענף העץ, ובתייחס לסכום תשלום העובד לקרן הפנסיה כעולה בתלוש השכר כהפרשת המעסיק.
התובע צירף לסיכומיו אסמכתאות, לפיהן ביצע 2 משיכות כספים מקרן הפנסיה, כדלהלן:
בפוליסה 600496604 ( מחודש 6/2008) נצברו ע"ש התובע 96,800.40 ₪ וביום 19.3.2015 נמשכו מהם לחשבון התובע 79,143.40 ₪ ( לאחר ניכוי מס פדיון מוקדם בסך 17,657 ₪).
בפוליסה 351695892 נצברו ע"ש התובע 11,911.93 ₪ וביום 13.5.2015 הועבר הסכום לחשבון התובע (לאחר ניכוי מס פדיון מוקדם בסך 443 ₪).
קרי סך ההפרשות לפנסיה ( גמל + פיצויים) בתקופת עבודתו בנתבעת הינם על סך 108,712.33 ₪.
התביעה לחוסר בהפרשות מעסיק לפיצויי פיטורים
התובע לא טען זכאותו לפיצויי פיטורים בנסיבות סיום העסקתו. יחד עם זאת כעולה מטופס 161 שצורף כנספח ח' לתצהיר הנתבעת, הנתבעת הורתה למבטחת לשחרר את כל הכספים הצבורים לטובת התובע, בסך בסך 57,511 ₪. לפיכך בשים לב לכך שעל פי טופס 161 המשכורת הקובעת לפיצויי פיטורים היא 7,037 ₪ והתובע לא טען אחרת, הרי שלמעשה במועד סיום עבודתו שולמו לתובע פיצויי פיטורים מלאים (8.16 שנים * 7,037 ₪ =57,422 ₪).
לפיכך הטענה לזכאות לפיצוי חלק מההפרשות לפיצויים נדחית בזאת.
התביעה לחוסר בהפרשות מעסיק לגמל
הנתבעת צירפה, בהמשך לנספח ח' לתצהירה, טבלה ובה מצויים נתונים ביחס לסך הכספים אשר הופרשו לפנסיה ( הפרשות מעסיק – גמל) מתוך בסיס השכר של התובע, אל מול סך ההפרשות לתגמולים לפי הצו לפנסיית חובה.
אנו מעדיפים את תחשיב הנתבעת לעניין השכר החייב בפנסיה על פני בסיס השכר שהציג התובע בתחשיבו, שכן הנתבעת כללה בתחשיבה גם תוספות פנסיוניות כגון ימי חופש ודמי חגים, אותן התובע לא הוסיף לחישוביו, וממילא הדבר מיטיב עם התובע.
בנוסף, אנו מקבלים את תחשיב הנתבעת אף לסכומי ההפרשות לתגמולים לפי צו לפנסיית חובה מאחר ומצאנו שקיימת התאמה לאחוזי ההפרשות הקבועים בצו.
לפיכך, אנו קובעים כי היה על הנתבעת לבצע הפרשות מעסיק בסך 17,530 ₪ לתקופה שאיננה כלולה בתקופת ההתיישנות: 4/2009-12/2014.
התובע לא הוכיח באמצעות דו"חות פירוט הפקדות כי סכומי ההפקדות שבוצעו על ידי הנתבעת פחותים מסכום הזכאות שלעיל ולפיכך לא מצאנו בסיס לתביעתו ברכיב זה.
בשולי הדברים נעיר, באשר לטענות התובע ביחס לתשלום חלק העובד שלכל היותר, הראה התובע שניכויי העובד היו פחותים לאורך תקופת ההעסקתו, אך לא הראה כי לא הועברו ליעדם. אין בפנינו כל ראיה לחובת המעסיק בנסיבות המקרה לשלם את חלק העובד.
לאור האמור לעיל, ומשהתובע לא ביסס טענתו כדבעי, הטענה לפיצוי בגין חוסרים בהפרשות המעסיק נדחית בזאת.
אי מתן הודעה לעובד על תנאי העסקתו
התובע שינה גרסתו ביחס לרכיב זה מספר פעמים:
בכתב תביעתו המתוקן טען כי הנתבעת מעולם לא מסרה לו את תנאי העסקתו בכתב, על כן ובהתאם ל חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002, דרש התובע פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 15,000 ₪;
בסע' 7 לתצהירו טען כי למעט הודעות שנמסרו לו בכתב בשנים 2013 ו- 2014, הנתבעת לא מסרה לו הודעה בכתב על תנאי העסקתו;
ואילו לאחר שמיעת העדויות בתיק, בסיכומיו, זנח התובע רכיב תביעה זה.
לפיכך – תביעתו ברכיב זה נדחית.
סוף דבר
על יסוד האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובע, בתוך 30 ימים מקבלת פסק הדין, את הסכומים הבאים:
גמול שעות נוספות עבור שנת 2009 בסך 6,070 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.7.2009;
גמול שעות נוספות עבור שנת 2010 בסך 4,815 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.6.2010;
פדיון ימי חופשה בסך 285 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.1.2015 ועד מועד התשלום המלא בפועל;
דמי הבראה בסך 459 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.1.2015 ועד מועד התשלום המלא בפועל;
דמי חגים בסך 570 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.1.2011 (אמצע תקופת הזכאות) ועד מועד התשלום המלא בפועל;
יתר התביעות נדחות.
לאור קבלת מקצת תביעתו של התובע, ישא התובע בהוצאות הנתבעת בסך 3,000 ₪.
זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ג' תשרי תשע"ט, (12 ספטמבר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר מרדכי מנוביץ
נציג ציבור מעסיקים

מיכל נעים דיבנר
שופטת

מר אברהם בן קרת
נציג ציבור עובדים