בית דין אזורי לעבודה בתל אביב – יפו
 סע"ש 44674-04-18

 

 

05 נובמבר 2019

 

לפני: 
כב' השופטת  יפית זלמנוביץ גיסין

נציג  ציבור (עובדים) מר גבריאל נבו

נציגת ציבור (מעסיקים) גב' חגית מנדלביץ'

 

התובעעמוס כהן

ע"י ב"כ: עו"ד אורי שאבי

הנתבעים1. גיא ברק בע"מ

2. גיא ברק
ע"י ב"כ: עו"ד חיים לוי

 

פסק דין

 

 

בפנינו תביעתו של התובע, אשר עבד בשורות הנתבעת תשע שנים והתפטר לאחר שבמשך שנה לא שולם שכרו. התובע עומד, איפוא, בתביעתו, על תשלום שכר העבודה לשנת העבודה האחרונה, פיצויי פיטורים, דמי הבראה, פדיון חופשה, החזר הוצאות שהוציאו מכיסו לטובת הנתבעת והחזר הלוואה שניתנה על ידו לנתבע 2. תביעת התובע הוגשה כנגד הנתבעת והנתבע 2, בעליה (להלן – "הנתבע").

 

טענות התובע

 

  1. הנתבעת, כך על פי כתב התביעה, עוסקת בייצור זכוכית והתקנת זכוכיות ואלומיניום. משכך, טוען התובע, חלות על הנתבעת ועובדיה הוראות צו ההרחבה בענף הקרמיקה הזכוכית ומוצריהם (ר' סעיפים 1, 3 לכתב התביעה).

 

  1. התובע הועסק על ידי הנתבעת מיום 1.1.2009 ועד לחודש פברואר 2018 בימים א'-ה' בין השעות 07:00 עד 16:00 (ר' סעיפים 4, 2 לכתב התביעה).

 

  1. שכרו של התובע שעמד על 11,000 ש"ח נטו (12,652 ש"ח ברוטו) שולם לו בחלקו כנגד תלוש שכר ובחלקו, "מחוץ לתלוש", כלשונו. עוד ציין התובע, כי החל מחודש ינואר 2017 ועד מועד התפטרותו, בחודש פברואר 2018, לא שולם לו שכר עבודה כלל (ר' סעיפם 6-5 לכתב התביעה).

 

  1. התובע הוציא סכומים רבים להוצאותיה השוטפות של הנתבעת, כך לגרסתו, והנתבע נהג להחזיר לו את הסכומים. ואולם, כאשר פסק תשלום המשכורות פסקו הנתבעים מלהשיב לתובע סכומים שהוציא במסגרת עבודתו בסך כולל של 13,000 ₪ (ר' סעיף 7 לכתב התביעה).

 

  1. עוד ציין התובע כי נתן לנתבע הלוואה בסך של 11,000 ש"ח במזומן אשר לא הוחזר (ר' סעיף 8 לכתב התביעה).

 

  1. על כן עמד התובע על תשלום שכר 13 חודשי עבודתו האחרונים, פיצויי פיטורים היות והתפטר בדין מפוטר, דמי הבראה שלא שולמו לו, פדיון ימי חופשה החזר הוצאות והלוואה.

 

  1. התובע ציין בכתב התביעה, כי ביום 14.1.2018 שולם לו על ידי הנתבעת סך של 21,700 ש"ח לכיסוי ההלוואה והחזר חלק מן ההוצאות שהוציא בשנה האחרונה ועל כן הפחית את גובה ההלוואה והחזר ההוצאות על תשלומם עמד (ר' סעיף 15 לכתב התביעה).

 

טענות הנתבעים

 

  1. בכתב ההגנה טענו הנתבעים, כי עיקר עיסוקה של הנתבעת בהתקנת זכוכית ואין היא עוסקת בייצור מוצרי זכוכית ואלומיניום (ר' סעיף 9 לכתב ההגנה).

 

  1. הנתבעים טענו, כי בשנת 2015 חלה התובע ועד מאי 2017 נזקק למספר ניתוחים בשלם נעדר מן העבודה. ואולם, בחודש מאי 2017 "חדל לפתע להגיע לעבודה, מבלי ליתן לנתבעת כל הודעה …והגדיל לעשות עת ניתק את מכשיר הטלפון הנייד שברשותו, שסופק לו לצרכי עבודתו ע"י הנתבעת ועל חשבונה, באופן שלא ניתן היה להשיגו ו/או ליצור עימו קשר" (ר' סעיף 10 לכתב ההגנה).

 

  1. הנתבעים הוסיפו, כי עד לחודש אפריל 2017 שולם לתובע שכר מלא אף שבין החודשים ינואר 2017 עד אפריל 2017 לא עבד באופן מלא (ר' סעיף 15 לכתב ההגנה).

 

  1. עוד נטען בכתב ההגנה, כי בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2017 הופיע התובע לעבודה מספר אקראי של ימים "וספק אם בגין ימי עבודה חלקיים אלה מגיע לו שכר עבודה בפרט בשל העובדה, כי הנתבעת לא קיבלה ממנו בחודשים אלה כל שירות ו/או פרודוקציה" (ר' סעיף 17 לכתב ההגנה).

 

  1. בחודש נובמבר 2017 "נעלם התובע", כך בלשון כתב ההגנה (ר' סעיף 18 לכתב ההגנה). על פי חישוביה נותרה הנתבעת חייבת לתובע סך של 6,000 ש"ח בגין ימי התייצבותו אצל הנתבעת שלא שולמו לו מאחר ולא הגיע על מנת לאסוף את יתרת שכרו (ר' סעיף 20 לכתב ההגנה).

 

  1. הנתבעים ציינו, כי לתובע שולם סך של 8,000 ש"ח לחודש החל מחודש 10/2016 ו-3,000 ש"ח נוספים שולמו לתובע מדי חודש כ"סכום גלובלי בגין החזר הוצאות שוטפות ולא "מחוץ לתלוש" כנטען" (ר' סעיף 13 לכתב ההגנה). עוד צוין, כי התובע כלל לא הוכיח טענתו בדבר זכאותו הנטענת בדבר חוב בגובה 13,000 ש"ח בגין הוצאות שכביכול הוצאו על ידו.

 

  1. הנתבעים טענו עוד, כי התובע לא הוכיח מתן הלוואה לנתבע, משהסכם הלוואה מחייב קיומו של הסכם בכתב שלא הוצג.

 

  1. הנתבעים עמדו על קיזוז ההודעה המוקדמת אותה מחויב היה התובע ליתן לנתבעת טרם התפטרותו. יתרה מכך. בכתב ההגנה נטען, כי "עד היום לא הודיע התובע לנתבעת על התפטרותו כמתבקש וכמתחייב" (ר' סעיף 24 לכתב ההגנה).

 

  1. בנוסף נטען על ידם, כי התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים שכן לא קמה לו עילה להתפטרות בדין מפוטר כהגדרתה בחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (ר' סעיף 31 לכתב ההגנה).

 

  1. לבסוף טענו, כי העדרויותיו של התובע בשלוש השנים האחרונות להעסקתו עלו על מכסת ימי החופשה המגיעים לו על פי דין ומכאן שהתובע נותר חייב לנתבעת ימי חופשה עודפים שלקח (ר' סעיף 33 לכתב ההגנה).

 

דיון והכרעה

 

  1. במסגרת דיוננו להלן נדרש לשאלה האמנם הפסיק התובע להתייצב לעבודה בחודש אפריל 2017 או שמא, כטענת התובע, המשיך לעבוד אצל הנתבעת אך זו האחרונה לא שילמה את שכרו שנה ולמעלה מזה.

 

עוד יהיה עלינו לבחון ולקבוע האם זכאי התובע לדמי הבראה ולדמי חופשה או שניצל ימי חופשה רבים, כטענת הנתבעים, בעת העדרותו שנמשכה מחודש אפריל 2017 עד נובמבר 2017.

 

לאחר כל אלה נדרש לשאלת נסיבות סיום עבודתו של התובע, תוך בחינת השכר הקובע, זכותו של התובע להחזר הוצאות שהוציא עבור הנתבעת, לטענתו, והחזר הלוואה שניתנה לנתבע 2 ולקיומה של עילה להגשת התביעה כנגד הנתבע 2 באופן אישי.

 

הקדמה

 

  1. לא מצאנו לתת אימון כלשהוא בגרסתה של גב' נטליה ז'ולנובה, חברתו לשעבר של הנתבע, אשר נדמה היה כי נכונה היתה לסייע לתובע ובלבד שיהיה בעדותה כדי לפגוע בנתבע. אף שהתנצלה בראשית דבריה על העברית שבפיה, היו דבריה רהוטים וניתן היה בנקל להווכח, כי היא ממשיכה, מעל דוכן העדים, לנהל את מאבקיה מול הנתבע, מאבקים שקיוותה להפוך לחלק בלתי נפרד מתיק זה. אלא, שהמוטיבציה של הגב' ז'ולנובה להרע לנתבע, שלא היה מקום לספק כי היא שמדברת מגרונה, לא גרמה לדבריה להשמע אמינים יותר. ההפך הוא הנכון.

 

זכאות התובע לשכר עבודה

 

  1. הנתבע טען בתצהירו, כי עד לחודש אפריל 2017 שולמה לתובע משכורת מלאה חרף העובדה שלא הגיע לעבודה באופן שוטף ולא עבד בהקף משרה מלאה בין החודשים ינואר 2017 עד אפריל 2017 (ר' סעיף 6 לתצהירו). עוד טען הנתבע כי החל מחודש מאי 2017 הפסיק התובע להגיע לעבודה "או שהגיע בבוקר לשעה ונעלם, מבלי ליתן לי כל הודעה, וכמתחייב ואף הגדיל לעשות עת ניתק את מכשיר הטלפון הנייד שברשותו….באופן שלא ניתן היה להשיגו ו/או ליצור עימו קשר" (ר' סעיף 7 לתצהירו).

 

  1. עוד ציין הנתבע בתצהירו כי בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2017 התייצב התובע מעת לעת, לימים ספורדיים, כלשונו, וציין כי "ספק באם ימי עבודה חלקיים אלה, מגיע לו שכר עבודה בפרט בשל העובדה, כי החברה לא קיבלה ממנו בחודשים אלה וגם בחודשי העדרותו הקודמים, כל שירות ו/או כל פרודוקציה" (ר' סעיף 8 לתצהיר הנתבע).

 

  1. בחודש נובמבר 2017 נעלם התובע כליל, כך לגרסת הנתבע (ר' סעיף 9 לתצהירו) אלא שבטעות הונפקו עבורו תלושי שכר לחלק מן החודשים בהם כלל לא הגיע לעבודה (ר' סעיף 10 לתצהירו).

 

  1. לתצהירו של רו"ח לוי, עד מטעמם של הנתבעים, צורפה כרטסת הנהלת חשבונות (ר' נספח "ד" לתצהירו) המלמדת כי בין החודשים ינואר 2016 עד אפריל 2017 שולמו לתובע תשלומים שכונו "שכר עבודה", ביום 30.9.2017 שולם לו שכר עבודה (נטו) לחודש ספטמבר 2017 בסך של 3,500 ש"ח, ביום 31.10.2017 שולם לו שכר עבודה (נטו) לחודש אוקטובר 2017 בסך של 4,000 ש"ח, בראשית חודש נובמבר 2017 שולם לו סכום של 11,000 ש"ח המורכב משתי המחאות: האחת על סך 3,000 ש"ח והשניה על סך 8,000 ש"ח וביום 14.1.2018 שולם לו סכום של 18,000 ש"ח.

 

  1. התובע ציין הזכיר בתצהירו, כי לו ולנתבע הכרות רבת שנים, בת כ 20-18 שנים עוד ממקום העבודה הקודם בו עבדו יחד. ובלשונו של התובע:

 

"אני חבר טוב מאד של גיא, באנו מחברה גדולה ושהוא יצא אני יצאתי מהחברה והוא ישר אמרתי לבוא איתו לעבוד וזה היה לפני 10 שנים. אנחנו מכירים הרבה שנים עוד מחברת מרס  החברה הקודמת"..

 

(ר' פרוטוקול עמ' 1 שורות 19-16)

 

  1. עוד טען התובע כי עבד ברציפות עד אשר הודיע לנתבע על התפטרותו "לאחר שהבנתי שגיא לא מתכוון לשלם לי וסתם מושך אותי עוד ועוד" (ר' סעיף 14 לתצהירו). התובע דחה את טענות הנתבעים כי לא עבד ברציפות בתקופה זו (ר' סעיף 10 לתצהירו).

 

  1. במהלך חקירתו של התובע התברר, כי במהלך 12 החודשים שחלפו מפברואר 2017 עד פברואר 2018 בהם לא שולם לו שכרו, היה חולה מספר פעמים ונעדר מן העבודה. עובדה זו התבררה רק במסגרת דיון ההוכחות ולא בא זכרה בתצהירו (ר' פרוטוקול עמ' 49 שורות 22-17).

 

  1. התובע הציג, במעמד הדיון, תיקים רפואיים בהם נמצאו אישורי המחלה הבאים (כפי שתועדו בפרוטוקול הדיון): מיום 13.4.2017 ועד ליום 1.5.2017 ובסך הכל 18 ימים (ר' פרוטוקול עמ' 51 שורות 33-29 ובעמ' 52 שורות 4-1), מיום 10.12.2017 עד 14.12.2017 סך הכל 5 ימים, ומיום 14.6.2017 עד ליום 8.7.2017 (ר' פרוטוקול עמ' 52 שורה 33 ובעמ' 53 שורות 3-1) ובסך הכל 25 ימים ויום נוסף ב-17.9.2017 (שם). סך הכל הוצגו בפנינו אישורי מחלה ל-49 ימי מחלה.

 

  1. במסגרת חקירתו הדף התובע את טענות הנתבעים לפיהן נעדר מן העבודה בחודשים מאי עד דצמבר 2017 (ר' פרוטוקול עמ' 54 שורות 31-1 ובעמ' 55 שורות 13-1).

 

  1. הנתבעים ביקשו לתמוך טענתם בדבר העדרותו הממושכת של התובע, על תכתובת ווטצאפ שנשלחה על ידי הנתבע, לכאורה, לתובע (נספח "ב" לתצהירו) ועל רישומי נוכחות שניהל הנתבע (ר' נספח א לתצהירו). נבחן, להלן, ראיות אלה ונעמוד על טיבן.

 

  1. באשר לתכתובת הווטצאפ – עסקינן בהודעות לקוניות שנשלחו לכאורה לתובע. ביום 30.11.2017 נשלחה הודעה שלשונה "בוקר אתה מנותק שבוע תחזור אלי" ובימים 6.12.2017, 10.12.2017, 11.12.2017 ו-17.12.2017 נשלחו הודעות בכל אחת מהן נרשם "בוקר תחזור אלי" או "מנותק תחזור אלי".

 

  1. ואולם, כלל לא ברור האם ההודעות נשלחו לתובע, היות ולמעט השם "עמוס" המופיע בצד ימין של העמוד הבודד המתעד כביכול את תכתובת הווטצאפ בין הנתבע לתובע, לא מופיע מספר הטלפון של התובע בשום מקום על גבי הדף ואף לא הוצג כל תיעוד אחר שיאפשר לנו להתרשם מאותנטיות המסמך.

 

  1. בנסיבות אלה לא מצאנו לתת משקל כלשהוא למסמך זה שהציג הנתבע אשר לא זו בלבד שאינו נושא כותרת כלשהיא הוא אף אינו משקף את מלוא תכתובת הווטצאפ בין הנתבע לאותו מאן דהוא, שכן ברור כי ביום 18.12.2017 ממשיכה התכתובת אך הנתבעים בחרו להסתירה מפנינו.

 

  1. באשר לרישומי הנוכחות שצרף הנתבע כנספח "א" לתצהירו, המהווים כביכול רישומי נוכחות, לא מצאנו לתת אימון במסמך זה שצורף על ידו מכל הטעמים שיפורטו להלן:

 

ראשית, רו"ח לוי, רואה החשבון של הנתבעים, אישר בחקירתו כי לנתבע היה עסק קטן "ולא היתה שם מזכירות או מישהו שמדווח לי על נתוני שכר". כאשר נשאל האם אמר לנתבע שהוא מחויב לדווח לרואה החשבון על נתוני השכר של עובדיו השיב בחיוב (ר' פרוטוקול עמ' 65 שורות 28-24).

 

זאת ועוד. מעדותו של רו"ח לוי עלה בבירור, כי תלושי השכר אינם משקפים דבר וחצי דבר והם הונפקו בלא שהיה לרו"ח לוי מידע על הקף שעות עבודתו של התובע והוא אף אישר שהתובע עבד במשרה מלאה, על אף שבכל תלושי השכר מצוין שעבד 150 שעות, כלומר פחות ממשרה מלאה (ר' פרוטוקול עמ' 80 שורות 24-20). אף הנתבע אישר בחקירתו כי התובע עבד במשרה מלאה בין השעות 07:30 עד 16:00 (ר' פרוטוקול עמ' 83 שורות 13-12).

 

עדותו זו של רו"ח לוי אינה מתיישבת עם טענת הנתבעים ולפיה הנתבע ניהל רישומי נוכחות המתעדים את הקף עבודתו של התובע.

 

שנית, אף שהנתבע אישר בחקירתו, כי מצויים בידיו רישומי נוכחות של כל העובדים, בצורה מסודרת, לשנים אחורה, לא טרח להציג רישומי נוכחות/מחברות נוספות בפנינו (ר' פרוטוקול עמ' 93 שורות 19-11).

 

הנתבע אף לא טרח, ולא בכדי, להציג בפנינו את היומן ממנו, לכאורה, נתלשו שלושת העמודים המהווים את רישומי הנוכחות של התובע לתקופה הנטענת. גם העובדה כי רישומי הנוכחות מתחילים ביום ההעדרות הראשון של התובע, לגרסת הנתבעים, תמוהה ולא הוסיפה לחוסר האימון שנתנו בגרסת הנתבע.

 

שלישית, גם את הרישומים המפורטים בעמודים הבודדים שצרף הנתבע לתצהירו, לא ידע הנתבע להסביר. כאשר נשאל הנתבע אודות מהותו של הטור השמאלי ברשימותיו אלה ציין, כי מדובר באתרים בהם בצעו הוא וצוותו עבודות שטח (ר' פרוטוקול עמ' 113 שורות 33-8 ובעמ' 114 שורות 24-1). אולם לא ניתן על ידו מענה קוהרנטי לשאלה מדוע התעורר הצורך לרשום באותו מקום בו מפורטים ימי הנוכחות של התובע את אתרי העבודה בהם ביצעו הנתבע וצוותיו את העבודות אף שהתובע כלל לא יצא להתקנות. כאשר נשאל שוב מדוע קם צורך לציין בעמוד המיועד לרישום הנוכחות של התובע את האתרים בהם בצעו הנתבע ועובדיו עבודות השיב  בלקוניות "כי ככה אני רושם את זה" (ר' פרוטוקול עמ' 115 שורות 31-22 ובעמ' 116 שורות 3-1).

 

הדברים תמוהים עוד יותר לאור גרסת הנתבע כי לכל עובד מתנהל רישום נוכחות בדף נפרד בו נרשם המידע בנוגע להקף שעות עבודתו, באילו אתרים עבד ועוד (ר' פרוטוקול עמ' 93 שורות 19-18; עמ' 94 שורות 7-6).

 

רביעית, הנתבע העיד בתחילה, כי נכון למועד הדיון הוא ממשיך ברישום הנוכחות/העדרות של התובע (ר' פרוטוקול עמ' 117 שורות 19-16) ואילו בהמשך חזר בו מדבריו אלה. כאשר נשאל מדוע ב-14 בפברואר 2018 מסתיים הרישום השיב "זה נגמר כשהוא לקח זכוכיות באיזה שהוא מקום על שם החברה ולא שילם". כאשר חזר ב"כ התובע על השאלה השיב:

 

"ת. זה גם אחרי זה, בדיעבד, אני רשמתי את זה.

ש. אז אם הבנת את זה בדיעבד למה ב-15, 16 לא רשמת שהוא לא בא?

ת. כי זה כבר הוא לא. הוא לא היה.

ש. למה החלטת בתאריך הזה להפסיק?

ת. ככה אני החלטתי".

 

(ר' פרוטוקול עמ' 120 שורות 5-1; עמ' 122 שורות 26-20).

 

חוסר העקביות בתשובותיו של הנתבע, כמו גם התשובות הסתמיות שניתנו על ידו, חזקו את מסקנתנו, כי הנתבע לא ניהל בזמן אמת רישומי נוכחות לתובע וכל טענותיו בענין זה נולדו לצורך התביעה.

 

חמישית, הנתבעים טענו כזכור שהתובע הפסיק להתייצב לעבודתו בנתבעת בחודש מאי 2017. לא עלה בידי הנתבע, בעדותו, ליישב בין טענה זו להעדרותו של התובע וניתוק הקשר עימו לבין העדכון אודות מחלתו של התובע כעולה מרישומיו לצד התאריכים 17.12.2017-22.12.2017: "ניתוק פלא. לא הגיע (חולה)". כאשר נשאל כיצד ידע על מחלתו של התובע השיב "הוא הודיע לי אחרי זה שהוא חולה" (ר' פרוטוקול עמ' 118 שורות 26-18).

 

שישית, כאשר נשאל הנתבע מדוע בראש העמוד השלישי לרישומי הנוכחות הנטענים מצויה התיחסות לארוע שארע כביכול בשנת 2013, בכתב ידו, השיב:

 

"זה רק בשביל עצמי. יש לי על כולם, על כל העובדים יש לי את הזה. פשוט, רשמתי את זה כאן לעצמי. לתזכורת…שבתלוש משכורת זה לא מופיע שהוא לא היה והוא היה בחופשה והוא נפל גם על הרגל…זה רק לי לתזכורת"

 

(ר' פרוטוקול עמ' 110 שורות 20-11)

 

הנתבע לא ידע לומר, ולא בכדי, מדוע דווקא בשנת 2017 "נזכר" לרשום לעצמו את המועדים בהם חלה, כביכול, התובע בשנת 2013 וכיצד עלה בידו לשחזר באופן מדויק להפליא את המועדים המדויקים בהם נעדר התובע ארבע שנים קודם לכן.

 

שביעית, במועדים בהם התובע מצוי היה בחופשת מחלה (ר' סעיף 27 לעיל), כך למשל בין התאריכים 14.6.2017 עד ליום 8.7.2017, ציין הנתבע ברישומיו כי התובע התייצב לעבודה, ובלשונו: "בבוקר שעה ניתוק" או "בבוקר הגיע ניתוק" (ר' סעיף 4 לסיכומי התובע).

 

מסקנתנו היא, איפוא, כי רישומי הנתבע אינם משקפים את נוכחותו של התובע אצל הנתבעת ואין לתת להם משקל כלשהוא.

 

  1. עדותו של התובע היתה מהימנה בעיננו, בניגוד לעדותו של הנתבע, והאמנו לו כי חברותם ארוכת השנים של התובע והנתבע היא שמנעה ממנו להתפטר חודשים רבים לפני שקץ במדיניות אי התשלום של הנתבעים (ר' גם סעיף 17 לסיכומי התובע).

 

  1. טוענים הנתבעים בסיכומיהם, כי התובע נשאל בחקירתו "על לא פחות מ-11 לקוחות מתוך רשימה לא קצרה של לקוחות… (אך) לא ידע להצביע על אף לא אחד מהלקוחות שהוצגו לו כמי שסיפק להם שירות כזה או אחר" (ר' סעיף 26 לסיכומי הנתבעים) וכי יש בכך כדי להעיד שהתובע לא הגיע לעבודה בתקופה הנטענת. אלא מאי? רשימת הלקוחות ממנו הוקראו לתובע שמות אלה ואחרים, לא הוגשה כראיה ועל כן הטענה, כי מדובר בכרטסת ההכנסות של הנתבעת לחודשים ינואר 2017 עד פברואר 2018 נותרה בגדר נעלם (ר' פרוטוקול עמ' 57 שורות 31-29).

 

משלא הוצגה בפנינו הכרטסת הנטענת על מנת שנעמוד על טיבה וטבעה או ראיות נוספות כגון: חשבוניות של אותם לקוחות או חוזה שנכרת עימם על מנת שנתרשם מתי התקשרו אותם לקוחות נטענים עם הנתבעים בהסכם לקבלת שירותים, ואילו הם, יש לדחות את טענת הנתבעים כי תשובותיו של התובע מעידות שלא הגיע לעבודה בתקופה הנטענת (ר' סעיף 26 לסיכומי הנתבעים).

 

  1. יתרה מכך. לא מצופה מהתובע כי יאסוף בהחבא מסמכים ממשרדי הנתבעת ובהם מידע אודות הכנסותיה והעתקי חוזים מסחריים שיתכן וכוללים סודות מסחריים כדי להוכיח כי עבד בתקופה הנטענת, בניגוד לטענת הנתבעים בסיכומיהם (ר' סעיפים 28, 38 לסיכומי הנתבעים). הדברים נכונים מכח קל וחומר בעניננו, שכן ספק אם התובע יכול היה לנחש, נכון למועד התפטרותו, כי הנתבעים יטענו שאינו זכאי לשכר היות ולא התייצב לעבודה ב-12 החודשים האחרונים טרם התפטרותו.

 

  1. בחקירתו של הנתבע יצא המרצע מן השק והתברר, כי מאחר והתובע כשל בגיוס פרויקטים חדשים בתקופה הנטענת, פברואר 2017 עד פברואר 2018, החליטו הנתבעים שאין מקום לשלם לתובע שכר עבודה היות והתפוקה של התובע היתה אפסית, כלשונו (ר' פרוטוקול עמ' 85 שורות 33-25; עמ' 86 שורות 18-2). וכך בלשונו:

 

"ש. אז יכול להיות שלא שילמת לו משכורת בגלל שהרגשת שהוא לא נותן לך תפוקה? יכול להיות שזה הענין?

. . .

ש. אני שואל אותך האם יכול להיות מצב שהרגשת שהוא לא נותן לך תפוקה בגלל שהוא חולה, גם בגלל שהוא נעדר, גם בגלל שהוא הולך וגם תאכלס לא מביא תפוקה כמו שהוא הביא כל השנים ואמרת לא מגיע לו שכר…יכול להיות משהו כזה?

ת. גם יכול להיות, בוודאי"

 

(ר' פרוטוקול עמ' 94 שורות 33-25, עמ' 95 שורה 1)

 

ושוב נשאל וענה:

 

"ש. יכול להיות שבכלל הוא הפסיק להביא פרויקטים חשבת שלא מגיע לו שכר?

ת. גם"

 

(ר' פרוטוקול עמ' 100 שורות 19-17).

 

ובהמשך –

 

"ש. מבחינת התפוקה , לא הביא תפוקה לא מגיע לו שכר?

ת. לא

ש. אז?

ת. על מה שהגיע לו שילמתי לו. מה שלא הגיע

ש. איך קובעים מה הגיע ולא הגיע, לפי מה?

ת. אני קובע"

 

(ר' פרוטוקול עמ' 107 שורות 8-3; ובעמ' 108 שורות 25-24).

 

  1. לא זו בלבד שאין בראיות הנתבעים כדי לתמוך בטענתם כי התובע הפסיק להתייצב לעבודה בחודש מאי 2017, למעט "גיחות ספורדיות" בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2017, התובע המציא במצורף לתצהירו דו"ח תקופות עיסוק מהמוסד לביטוח לאומי המלמד כי הנתבעים שילמו בגינו דמי ביטוח, ברציפות, מחודש ינואר 2009 ועד לסוף חודש פברואר 2018 (ר' נספח 3 לתצהירו של התובע).

 

  1. רו"ח לוי טען בתצהירו, ביחס לדו"ח תקופות העיסוק הנזכר, כי בסוף שנת 2017 הודיע לו הנתבע שהתובע הפסיק להגיע לעבודה ואין לו קשר איתו ו"למרות האמור משרדנו המשיך להנפיק תלושי שכר לעמוס הגם שבפועל וכפי שנמסר לי מאוחר יותר מגיא, עמוס לא התייצב לעבודה וממילא, כך מסר לי גיא, התלושים אשר הונפקו על ידנו, בטעות, לא שולמו לו והם בוטלו" (ר' סעיפים 6-5 לתצהירו).

 

  1. עוד ציין רו"ח לוי, כי לבקשת הנתבעים ולאור העדרותו של התובע מהעבודה בשנת 2017 ו-2018 פנה אל המוסד לביטוח לאומי ומס ההכנסה בבקשה לתיקון רישומיהם לאור הדיווח השגוי של משרדו (ר' סעיף 10 לתצהירו של רו"ח לוי). בעדותו חזר רו"ח לוי על טענתו זו (ר' פרוטוקול עמ' 68 שורות 22-1 ובעמ' 69 שורות 22-11). אלא, שלתצהירו לא צורפו הדו"חות המתקנים שהוגשו, לכאורה, לביטוח לאומי ומס ההכנסה.

 

  1. יתרה מכך. רו"ח לוי הודה בחקירתו, שהפניה למוסד לביטוח לאומי ולמס ההכנסה בטענה כי הדיווחים על העסקתו של התובע בחודשים נובמבר 2017 עד פברואר 2018 היו שגויים, נעשתה על סמך בקשתו של הנתבע ובלא שהוצגו בפניו רישומים המעידים כי טענת הנתבעים נכונה (ר' פרוטוקול עמ' 68 שורות 20-17). נזכיר, בהקשר זה, כי לו היו בידי הנתבעים רישומי נוכחות אותנטיים של התובע, כשם שטען בפנינו הנתבע, לא היתה כל מניעה שיציגם בפני רו"ח לוי טרם הגיש הלה בקשה למס ההכנסה ולמוסד לביטוח לאומי לתיקון טעויות שנפלו מלפני הנתבעים בדיווח על נוכחות התובע.

 

  1. מכל האמור לעיל עולה, איפוא, כי יש לדחות את טענת הנתבעים לפיה, כביכול, נטש התובע את עבודתו בחודש מאי 2017 ואינו זכאי לשכר כלל. הנתבעים, שחובת ניהול "פנקס שכר" רובצת לפיתחם (ר' סעיף 24(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951) לא הצליחו להוכיח טענתם זו העומדת בסתירה לתשלום דמי הביטוח הלאומי בגינו של התובע ברציפות לאורך כל תקופת העבודה.

שכרו של התובע

 

  1. כזכור טען התובע ששכרו עמד על 11,000 ש"ח נטו כאשר 8,000 ש"ח נטו שולמו במסגרת תלוש השכר ו-3,000 ש"ח נוספים שולמו במזומן ו"מחוץ לתלוש" (ר' פרוטוקול עמ' 39 שורות 32-3).

 

  1. עדותו של הנתבע בענין זה חיזקה את טענת התובע, כי הסכום אותו כינה הנתבע "החזר הוצאות", בסך של 3,000 ש"ח, שולם תובע מדי חודש בחודשו ולא היה מותנה בהמצאת קבלות/אסמכתאות לגובה ההוצאות ולמעשה שולם בלא תנאי:

 

"ש. את ה-3,000 איך היית משלם לו?

ת. 3,000 ש"ח הוא היה מקבל לפי…החשבוניות שהיה לנו, זה הדלקים, עם החניונים, הוא היה קונה צרכי משרד דברים כאלו. זה היה קבוע הייתי נותן לו 3,000 ש"ח.

. . .

ש. אתה נתת כסף 3,000 ש"ח כל חודש?

ת. כל חודש.

. . .

ש. לא משנה כמה הוא הוציא, גם אם הוא הוציא 500 ש"ח במהלך החודש קיבל 3,000 ש"ח?

ת. כן, אני יודע לחשב בדיוק מה העלויות שלו כל חודש כמו כל העובדים האחרים שלי.

. . .

ש. …אם חודש מסוים הוא הוציא פחות או יותר מ-3,000 ש"ח מה עושים?

ת. זה היה קבוע.

ש. 3,000 ש"ח היה קבוע?

ת. כן"

 

(ר' פרוטוקול עמ' 90 שורות 33-23, עמ' 91 שורות 26-1; עמ' 92 שורות 7-3, 25-23)

  1. לא היתה מחלוקת כי הנתבעים לא המציאו לתובע הודעה על תנאי עבודה כמתחייב מהוראות חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"א-2001 (להלן – "החוק"). סעיף 5א' לחוק קובע:

 

"בתובענה של עובד נגד מעסיקו שבה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2, והמעסיק לא מסר לעובד הודעה שהוא חייב במסירתה כאמור בסעיפים 1 או 3, בכלל או לגבי אותו עניין, תהיה חובת ההוכחה על המעסיק בדבר העניין השנוי במחלוקת, ובלבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין, לרבות בתצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971".

 

  1. מהם "הענינים" לפי סעיף 2?

 

"(2)   תאריך תחילת העבודה ואם חוזה העבודה הוא לתקופה קצובה – תקופת העבודה; היה חוזה העבודה שלא לתקופה קצובה, יציין זאת המעסיק;

(3)   תיאור עיקרי התפקיד;

(4)   ציון שמו או תואר תפקידו של ממונה ישיר על העובד;

(5)   סך כל התשלומים המשתלמים לעובד כשכר עבודה ומועדי תשלום השכר ואולם אם נקבע שכר עבודתו על פי דירוג, מכוח הסכם קיבוצי או לפיו – דירוג העובד ודרגתו;

(6)   אורכו של יום העבודה הרגיל או שבוע העבודה הרגיל של העובד, לפי הענין;

(7)   יום המנוחה השבועי של העובד;

(8)   סוגי תשלומים של המעסיק ושל העובד בעבור תנאים סוציאליים של העובד, וכן פירוט הגופים שאליהם המעסיק מעביר בפועל את התשלומים האמורים, ואולם אם התחיל מעסיק להעביר בפועל את התשלומים לאחר מסירת ההודעה, ימסור על כך הודעה נפרדת לעובד;"

 

  1. לא זו בלבד שהנטל להוכיח כי אותם 3,000 ש"ח ששולמו לתובע מדי חודש אך לא נכללו בתלוש השכר – ולא שולמו בגינם תשלומים לביטוח לאומי ומס הכנסה – היוו החזר הוצאות מוטל לפיתחם של הנתבעים לאור הוראת סעיף 5א' לחוק, הנתבע במו פיו הודה כי התשלום שולם מדי חודש, שלא בכפוף להמצאת קבלות, בסכום קבוע שלא הושפע מסכום ההוצאות שהוצא, ככל שהוצא בפועל, על ידי התובע.

 

  1. בחקירתו העמיד התובע את תביעתו ברכיב זה על 12 חודשי עבודה במקום 13 חודשים כפי שנרשם בכתב התביעה ובתצהירו (ר' פרוטוקול עמ' 42 שורות 32-20; עמ' 44 שורות 29, 19; ר' סעיף 16 לסיכומי התובע).

 

  1. אנו קובעים, איפוא, כי שכרו של התובע עמד על 11,000 ש"ח נטו, שהם, לגרסת התובע שלא נסתרה, 12,652 ש"ח ברוטו. סך כל חובם של הנתבעים לתובע בגין 12 החודשים בהם לא שולם לו שכרו עומד על 151,824 ש"ח.

 

  1. מסכום זה יש להפחית סכומים ששולמו לתובע, בסך של 60,200 ש"ח (ר' גם סעיף 14 לסיכומי התובע), כמפורט להלן:

 

50.1     18,000 ש"ח וכן 3,700 ש"ח במזומן כאמור בסעיף 15 לכתב התביעה (ר' גם פרוטוקול עמ' 32 שורות 26-24)

50.2     סכום בגובה 20,000 ש"ח (ר' פרוטוקול עמ' 33 שורות 8-6; נספח 4 לתצהירו של התובע, הפקדה מיום 7.5.2017 בהתאמה לכרטסת שצורפה לתצהירו של רו"ח לוי ממנה עולה כי ביום 4.5.2017 נרשמה פעולה של תשלום לפקודת התובע בסכום זה).

50.3     סכום בסך 11,000 ש"ח שהורכב משתי המחאות: האחת על סך 8,000 ש"ח והשניה על סך 3,000 ש"ח ששולמו בתחילת חודש נובמבר 2017 (ר' פרוטוקול עמ' 33 שורות 15-12; נספח "ד" לתצהירו של התובע, הפקדות מיום 5.11.2017 ו-6.11.2017 בהתאמה לכרטסת שצורפה לתצהירו של רו"ח לוי ממנה עולה כי ביום 5.11.2017 ו-6.11.2017 נרשמו שתי פעולות של תשלומים בסכומים אלה לפקודת התובע).

50.4     בנוסף, על פי הכרטסת שצורפה לתצהירו של רו"ח לוי שולם לתובע בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2017, בהם לכאורה לא שולם לו שכר, לטענתו, סכום בגובה 7,500 ש"ח (ר' נספח "ד" לתצהירו של רו"ח לוי). מאחר ומצאנו הלימה בין הסכומים שנטען ששילמו הנתבעים לתובע, כאמור לעיל, לבין הסכומים שהופקדו בחשבונו של התובע ובקבלתם הודה, מצאנו לקבל טענת הנתבעים כי יש להפחית אף סכום זה ששולם לו בגין החודשים ספטמבר ואוקטובר 2017.

 

  1. נבהיר, כי אף שהתובע טען, כי חלק מן הסכומים הנזכרים שולמו לו על חשבון חובות שחב לו הנתבע (ר' פרוטוקול עמ' 32 שורות 30-24), לא עלה בידי התובע הוכיח כי הנתבעים חבו לו, למעט שכר עבודה, תשלומים אחרים ונוספים ועל כן מצאנו לקזז סכומים אלה ששולמו לתובע מחוב שכר העבודה של הנתבעים כלפיו (ר' גם עדותו של הנתבע אשר העיד כי חובות הנתבעים לתובע מקורם בשכר עבודה בלבד – רק פרוטוקול עמ' 89 שורות 33-1 ובעמ' 90 שורות 18-1).

 

  1. לפיכך, סך כל חובם של הנתבעים לתובע בגין שכר עבודה עומד, איפוא, על 91,624 ש"ח.

 

חופשה

 

  1. הנתבע הודה בחקירתו כי לא ניהל רישום של ימי חופשה ומחלה מאחר, ולטענתו, לא היתה לכך שום חשיבות. הוא ראה בתובע כמי שתפקידו לדאוג לכניסת פרויקטים חדשים ולכן, לדידו, התובע יכול היה לא לבוא לעבודה כלל או ללכת לטייל ובלבד שעלה בידו לגייס פרויקט חדש. ובלשונו:

 

"ש. כמה הוא נעדר שם בתקופה ההיא שהוא נפל?

ת. חופש מחלה

. . .

ש. של כמה?

ת. של שבוע ימים הוא לא היה.

ש. למה זה חשוב?

ת. זה לא

ש. ניצול ימי מחלה זה בתשלום ברב המקרים, למה זה חשוב?

ת. נכון

ש. אז למה זה חשוב?

ת. אבל זה לא היה מצוין גם בדו"ח של המשכורת

ש. ביה"ד: בתלוש זה לא היה כתוב?

ת. בתלוש לא היה דיווח. למה? כי הוא גם יכול לא לבוא כמה ימים. הוא מביא פרויקט הוא יכול לטייל. הסברתי לך זה היה סוג העבודה שלו.

. . .

ש. לפני שניה אמרת הוא הולך היה לטייל, זה סוג העבודה שלו.

ת. כן

ש. תסביר את זה, מה זאת אומרת יכול היה לטייל?

. . .

ת. לטייל, נוסע, נפגש, פגישות. זה בשבילי לטייל"

 

(ר' פרוטוקול עמ' 110 שורות 33-28 ובעמ' 111 שורות 26-1)

 

  1. בהמשך הסביר הנתבע, כי מאחר והתובע היה אדון לזמן שלו, הוא יכול היה לסוע לפגישה, או לשבת בחוף הים, כל עוד "הביא עבודה" (ר' פרוטוקול עמ' 112 שורות 32-14).

 

  1. עיון בתלושי השכר שצרף התובע לתצהירו (נספח 2) מעלה, כי הנתבעים לא ניהלו פנקס חופשה בתלוש השכר וכפי שהודה הנתבע בחקירתו, לא נוהל כל רישום אחר תחת הרישום בתלוש השכר. בכל תלושי השכר מצוין כי התובע מצוי ביתרה שלילית של עשרה ימי חופשה. היתרה נותרת על מכונה אף שמדי חודש אמור היה התובע לצבור כ 1.4 ימי חופשה (בהנתן שמחודש ינואר 2017, עם תיקון החוק, עמדה זכאותו של עובד בעל ותק של 8-6 שנים על 17 ימי חופשה בשנה).

 

  1. התובע אישר בתצהירו כי מדי שנה ניצל כ-5 ימי חופשה (ר' סעיף 13 לתצהירו). על כן בשלוש השנים האחרונות ניצל 15 ימי חופשה אותם יש להפחית מן המכסה שעמדה לרשותו.
  2. בשנה התשיעית לעבודתו זכאי היה התובע ל- 23 ימי חופשה ובגין 2 חודשי עבודה בשנה זו זכאי היה ל 3.8 ימי חופשה אולם מאחר וחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 אינו מקנה זכאות לתשלום בגין חלק מיום חופשה, ימנו בסך הכל 2 ימי חופשה; בשנה השמינית, שהחלה עם תיקון החוק זכאי היה התובע ל-17 ימי חופשה; בשנה השביעית, שנת 2016 עמדה זכאותו של עובד על 15 ימי חופשה ובשנה השישית לעבודתו, שנת 2015, עמדה זכאותו של עובד על 14 ימי חופשה שנתית.

 

  1. צודק, איפוא, התובע שתבע פדיון 49 ימי חופשה. אמנם על פי חישובינו ערך יום חופשה צריך היה לעמוד על 575 ש"ח, אולם משתבע התובע 18,522 ש"ח, לא נפסוק לו יותר מכפי שתבע.

 

נסיבות סיום העבודה

 

  1. לא יכולה להיות מחלוקת, כי אי תשלום שכרו של עובד משך שנים עשר חודשים, עולה כדי נסיבות שאין לדרוש בהן מעובד שימשיך לעבוד כלשונו של סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן – "חוק פיצויי פיטורים").

.

  1. אך לאחרונה בחן בית הדין הארצי לעבודה מהן אותן "נסיבות אחרות" כלשונו של סעיף 11 לחוק וקבע:

 

"מונח זה פורש כמתייחס ל"נסיבות הקשורות למעביד או לגורמים אחרים הקשורים במקום העבודה". בהקשר זה נפסק מפי הנשיא אדלר, בענין אמי מתו"ם כהאי לישנא:

 

"הרעיון הגלום בהוראות סעיף 11(א), הוא מתן אפשרות לעובד לעזוב את מקום עבודתו, מבלי להינזק, כאשר מתרחש במקום העבודה דבר מה המצדיק, באופן אובייקטיבי, את עזיבתו.

נדמה, כי בסופו של דבר ההכרעה בשאלה האם עזיבת העובד את מקום עבודתו הייתה מוצדקת, אם לאו, תוכרע על פי קביעת מידת משמעותו של השינוי שבגינו החליט העובד לעזוב. ועוד. ככל שהעובד החליט לעזוב בשל הרעה בתנאי עבודתו הרי שהרישא לסעיף 11(א) מורה כי הרעה זו צריכה להיות "מוחשית". אולם, כאשר העובד מחליט לעזוב "מחמת נסיבות אחרות שביחסי העבודה…" הסיפא לסעיף 11(א) לא כוללת הוראה ביחס לטיבן של אותן נסיבות, קרי, האם גם עליהן להיות  מוחשיות או משמעותיות. משכך, נדרש בית הדין למלא את החסר ולצורך כך, עלינו לפנות לעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית בכלל ושל משפט העבודה, בפרט" [ההדגשות הוספו – א.א].

בחינת הדברים נעשית על פי אמת מידה אובייקטיבית, "אם כי זו מתרגמת בהכרח, גם להרגשה הסובייקטיבית של העובד". נראה בעינינו, כי ניתן להצדיק את רצונן של המערערות להמשיך לעבוד בבית האבות תחת לעבור לעבוד במקום אחר בשרות המשיבה…על רקע זאת החלטתן של המערערות להתפטר מהמשיבה נוכח סיום התקשרותה על בית האבות מובנת…"

 

(עע (ארצי) 29196-11-17 אינה דוקטור – קלינור שירותים לישראל בע"מ (2019))

 

  1. נדמה שלא יכולה להיות מחלוקת, כי אי תשלום שכרו של עובד משך 12 חודשים, עולה כדי נסיבות בהן אין לדרוש מעובד להמשיך ולעבוד אצל מעסיקתו. התובע אף הוכיח קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין הלנת שכרו משך תקופה ארוכה: התובע העיד בחקירתו, כי קץ בהבטחות הנתבעים כי שכרו ישולם לו (ר' פרוטוקול עמ' 47 שורות 22-17) ועל כן הודיע לנתבע בעל פה על התפטרותו שנכנסה לתוקף מיידי (ר' פרוטוקול עמ' 48 שורות 13-2).

 

  1. חובת העובד להעמיד את מעסיקתו על כוונתו להתפטר (ר' סעיף 76 לסיכומי הנתבעים), כתנאי לתחולת סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים רלבנטית רק מקום בו קיים סיכוי שהמעסיק ישנה את דרכיו בעקבות האולטימטום. בעניננו, ולאור הלנת השכר הממושכת, סברנו, כי זהו מן המקרים בהם אי מתן הודעה מראש לנתבעת אינה שוללת את זכותו של התובע לקבלת פיצויי פיטורים משברור, כי לא היה בכוונת הנתבעים לפעול לתיקון המעוות.

 

  1. "בהתאם לפסיקה-

"… עובד המבקש להוכיח זכאותו לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, צריך לעמוד בשלושה תנאים: ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה "הרעה מוחשית בתנאי העבודה" או "נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו"; שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או את הנסיבות ככל שהיא ניתנת לתיקון. לתנאי השלישי קיים חריג, לפיו אי מתן התראה לא ישלול את הזכות לתשלום פיצויי פיטורים כאשר ברור כי המעביד אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות, או במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד נחותים מתנאי העבודה על פי הוראות החוק במידה ניכרת. [דב"ע (ארצי) שנ/10 – 3 כהן – הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238; ע"ע (ארצי) 354/07 אחים אוזן-חברה לבנייה פיתוח וייזום בע"מ – ולי טקין ואח', [פורסם בנבו] ניתן ביום 27.1.2012 וההפניות שם]."

ע"ע (ארצי) 26707-05-11 חיים שבתאי – טכנובר בע"מ [פורסם בנבו] (10.6.2013).

 

(ר' עע (ארצי) 45187-09-15 יגאל חובל – ח.י. ויטמינס בע"מ (2018))

 

  1. עדותו של התובע היתה, כפי שציינו מוקדם יותר, מהימנה בעינינו וברור היה לנו מדוע התפטר בתום שניים עשר חודשי אי תשלום שכר עבודה, יצא ולא הביט לאחור. בנסיבות אלה בהן הוכח כי שכרו של התובע עמד על 11,000 ש"ח נטו (12,652 ש"ח ברוטו), ובהעדר חישוב אחר מטעמם של הנתבעים, זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך של 115,980 ש"ח.

 

 

 

הודעה מוקדמת

 

  1. בכתב ההגנה העלו הנתבעים טענת קיזוז שענינה אי מתן הודעה מוקדמת על ידי התובע וביקשו, כי מכל סכום בו יחויבו יקוזז פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת (ר' סעיפים 28-27 לכתב ההגנה). נדמה, כי הנתבעים זנחו טענתם זו משהנתבע לא חזר עליה בתצהירו. ואולם למעלה מן הדרוש מצאנו לדון בטענה זו ולדחותה.

 

  1. סעיף 10 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים והתפטרות, תשס"א-2001 קובע, כי החובה ליתן הודעה מוקדמת לא תחול "על עובד, בנסיבות מיוחדות שעקב קיומן אין לדרוש ממנו כי יעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת הקבועה בחוק זה; שר העבודה והרווחה רשאי לקבוע באישור ועדת העבודה הרווחה והבריאות של הכנסת ובהתייעצות עם ארגוני עובדים וארגוני מעבידים שלדעתו הם יציגים, נסיבות מיוחדות שעקב קיומן אין לדרוש מהעובד כי יעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת;".

 

  1. לדידנו, אי תשלום שכרו של התובע משך 12 חודשים עולה כדי נסיבות בהן אין לדרוש מן התובע ליתו למעסיקתו הודעה מוקדמת טרם התפטרותו.

 

דמי הבראה

 

  1. הנתבע טען בתצהירו כי "העילה בבסיס טענה זו התיישנה. מכל מקום החברה שילמה לתובע דמי הבראה" (ר' סעיף 26 לתצהירו).

 

  1. בתלושי השכר שצרף התובע לתצהירו (נספח 2) לחודשים 10/2016 עד 2/2018 לא מצאנו זכר לתשלום דמי ההבראה הנטען. הנתבעים אף לא הציגו כל אסמכתא לתשלום דמי הבראה משך כל תקופת עבודתו של התובע אצלם.

 

  1. ביום 8.1.2017 פורסם צו הרחבה בדבר השתתפות מעביד בהוצאות הבראה ונופש (י"פ 7417 עמ' 1434) אשר ביטל את תקופת ההתיישנות המקוצרת שנהגה בגין דמי הבראה עד אותה עת. מאחר ותיקון זה חל, על פי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, רק על עובד שסיים עבודתו במועד כניסת התיקון לתוקף, ומשהתובע סיים עבודתו בחודש פברואר 2018 הוא זכאי לדמי ההבראה בגין שבע השנים האחרונות משאלה, כך עולה מתלושי השכר, מעולם לא שולמו לו.

 

  1. בין השנים הרביעית עד העשירית זכאי היה התובע ל-7 ימי הבראה בכל שנה. בשנה השלישית והשניה זכאי היה ל-6 ימי הבראה בכל שנה. לכן זכאי היה התובע, בסך הכל ל- 47 ימי הבראה בסך כולל של 17,766 ש"ח.

 

החזר הוצאות והחזר הלוואה

 

  1. התובע טען, כי נתן לנתבע הלוואה בסך 11,000 ש"ח (ר' סעיף 13 לתצהירו) ואף טען, כי הוציא "סכומים רבים עבור ההוצאות השוטפות של הנתבעת" אשר הנתבע נהג להחזירם לתובע מזומן או בהמחאה "אלא שבשלב מסוים כשפסק תשלום המשכורות גם לא הושבו הסכומים שהוצאתי", סכומים אותם כימת התובע לכדי סך של 13,000 ש"ח. לתצהירו צרף התובע דוגמאות של חשבוניות שונות על כספים שהוציא עבור הנתבעת (ר' סעיפים 12-11 לתצהירו).

 

  1. התובע העמיד תביעתו ברכיב זה על 2,300 ש"ח (ר' סעיפים 15-14 לכתב התביעה).

 

  1. התובע הודה בחקירתו, כי סכומן של שלל החשבוניות שצרף לתצהירו כראיה לכך שהוציא מכיסו הוצאות עבור הנתבעים בגינן הוא זכאי לשיפוי, לגרסתו, אינו מגיע לכדי 13,000 ש"ח (ר' פרוטוקול עמ' 36 שורות 33-13, עמ' 37 שורות 28-1).

 

  1. התובע אף לא הציג כל ראיה להלוואה שניתנה על ידו, לכאורה, לנתבע. כאשר נשאל התובע בענין זה לא ידע להשיב מתי ניתנה על ידו ההלוואה הנטענת (ר' פרוטוקול עמ' 45 שורות 33-21, עמ' 36 שורות 7-1) ומדוע, אם ניתן לנתבע סכום זה במזומן לאחר שהתובע משך סכום זהה מחשבונו, אין בדפי החשבון שצרף ראיה למשיכת סכום בגובה 11,000 ש"ח (ר' פרוטוקול עמ' 46 שורות 29-8; נספח 4 לתצהירו של התובע).

 

  1. בנסיבות אלה נדחית תביעתו של התובע ברכיב זה ולא מצאנו לחייב את הנתבעים לשלם לו החזר הוצאות ויתרת הלוואה.

 

דחיית התביעה נגד הנתבע 2

 

  1. בחודש נובמבר 2018 הגיש הנתבע בקשה לדחיית התביעה נגדו על הסף. בהחלטתי בענין זה קבעתי, בין היתר:

 

לגופו של עניין, טען התובע, כי כתב התביעה מעלה עילות משפטיות ישירות כנגד הנתבע 2 המצדיקות גם סעד של הרמת מסך ההתאגדות: החברה היא חברת יחיד שהנתבע 2 משמש בה כבעל המניות, הדירקטור ומנהלה היחיד, החברה מנוהלת מביתו שהינו גם המען הרשום שלה, אין לחברה נכסים והשימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה נעשה אך כדי לחצוץ הנתבע 2 לבין נושיו.

 

הנתבע 2 מנהל את החברה תוך עירוב כספים; תלושי השכר של התובע אמנם הונפקו מהחברה, אולם שכרו שולם לו לעיתים באמצעות המחאה מחשבון החברה, ולעיתים מחשבונו של הנתבע 2.

 

התובע התבקש על ידי הנתבע 2 לממן מכיסו הוצאות שונות לצורך מילוי תפקידו והתובע הסכים לכך אך ורק על בסיס הבטחתו האישית של הנתבע 2 כי יפרע את חובו כלפיו. לא בכדי, מציין התובע בתגובתו, אחד מהסעדים הנתבעים בתביעתו הוא החזר אותם כספים.

 

. . .

 

מן הדברים דלעיל עולה, אם כן, כי מאחר ובכתב התביעה ובתגובה לבקשה לסילוק על הסף, העלה התובע טענות הראויות על פניו להתברר במסגרת פרשת הראיות, אזי אף שלא טען במישרין במסגרת כתב התביעה כי עומדות לו עילות להרמת מסך ניתן לקרוא, בין שורות כתב התביעה, טענות דומות לאילו שהועלו על ידו בתגובה.

 

אמנם התובע לא תמך טענותיו במסמכים כלשהם, אך משטרם הוגשו תצהירי העדות הראשית חזקה על התובע כי יש בידו להוכיח טענותיו.

 

יתרה מכך. הנתבעים הכחישו בשפה רפה את טענת התובע כי הלווה כספים לנתבעים והטילו יהבם על חובתו של התובע להציג מסמך בכתב להוכחת הטענה. למעלה מן הדרוש אציין, כי לא קיימת חובה כי הסכם הלוואה יערך בכתב. זאת ועוד. ככל שיוכח שהתובע הלווה לנתבעים או מי מהם כספים, יהיה מקום לברר האם הסכומים ניטלו על ידי הנתבע  2 בכשירותו כאורגן בנתבעת, כבעל מניות לטובת פעילות הנתבעת או כחבר קרוב של התובע ואין להם כל קשר ליחסי העבודה בין הצדדים".

 

  1. לפיכך ולאור השלב המקדמי בו הוגשה הבקשה, נדחתה הבקשה, אף שלא מצאתי לחייב את הנתבעים בהוצאות הבקשה.

 

  1. ואולם, אף לאחר שנגלו לעינינו ראיות התובע, לא מצאנו כי התובע הרים את הנטל להראות כי עניננו הוא מן המקרים בו יש להרים את מסך ההתאגדות. לא זו אף זו. כתב התביעה ותצהירו של התובע חפים מכל התייחסות להוראות סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 ולפסיקה הענפה המורה אותנו, כי הרמת מסך ההתאגדות היא חריג לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד.

 

  1. אין די בכך שרו"ח לוי העיד, כי הנתבעת שילמה את דמי הביטוח הלאומי והעבירה את הניכויים למס ההכנסה באיחור (ר' פרוטוקול עמ' 75 שורות 33-14, עמ' 76 שורות 26-1; סעיף 19 לסיכומי התובע) כדי להוות עילה מספקת להרמת מסך ההתאגדות. נזכיר, כי ההלכה היא, כי בית הדין רשאי "להורות על הרמת מסך "אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן" וזאת "במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת" נעשה באחת מהעילות שפורטו בגוף הסעיף, "ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה" (ברע (ארצי) 49125-06-18 פנחס אוסלרנה נ' רן מלכה (2018)).

 

  1. לפיכך, נדחית התביעה כנגד הנתבע 2.

 

טענת קיזוז נוספת

 

  1. בסיכומיהם העלו הנתבעים טענת קיזוז נוספת, חדשה, ולפיה על התובע להשיב לנתבעת את תשלומי היתר שקיבל מסכומי ההוצאות משך "שנים רבות וארוכות" (ר' סעיף 62 לסיכומי הנתבעים). מאחר וטענה זו נטענה, לראשונה, בסיכומי הנתבעים ברי כי היא מהווה הרחבת חזית אסורה ויש לדחותה.

 

דעת מיעוט: גב' חגית מנדלביץ', נציגת ציבור

 

כלל "המוציא מחברו" קובע, כי על התובע להוכיח את העובדות המהוות את עילת תביעתו. בתביעה של עמוס כהן  (44674-04-18) – אין ראיות עליהן אפשר לבסס הכרעה.

בשונה מדעת הרוב אני מתקשה למצוא את עדותו של עמוס מהימנה (עדותו משובצת בתגובות כגון: "אני לא זוכר", "סיפורי הופמן", "אני לא רוצה לענות לך"). התובע לא הוכיח את תביעתו: לא הביא ראיות לנוכחותו בעבודה ועדותו לא תרמה להוכחת תביעתו.

 

מעדותו עולה שבין השניים היתה חברות ממושכת ושהתובע זכה מהמעסיק לכבוד, חברות, ואמון וזכות לעבוד בשעות גמישות. המעסיק לא עמד איתו על ספירה מדויקת של ימי המחלה, ולא דיקדק איתו בענייני הוצאות, אלא, כיסה אותן בסכום גלובלי בלי שדרש קבלות. גיא נתן לעמוס טלפון, רכב ומפתח לדירתו הפרטית (ששימשה כבית העסק) ונראה שעמוס תרגם זאת לִפְּטוֹֹר מָלֵא מהחובה לתת למעסיק דין וחשבון. עמוס הרשה לעצמו להשאיר את גיא "באויר" כאשר לא טרח להודיעו שהוא עומד להתאשפז באסותא. כמו כן, לא נתן “הודעה מוקדמת” בכתב כשעזב. כשלא הופיע יותר (החל מנובמבר), שמר לעצמו את הטלפון ואת המפתחות לדירה ולאוטו של גיא.
המעסיק ש”נשאר באויר” לא ידע מה המצב לאשורו, וחשש שמא עמוס שוב חולה וכדי להימנע מצעד בעל השלכות משמעותיות לגבי רציפות הביטוח של עמוס (למשל, פיטורין), המשיך להפיק תלושי שכר על שמו של עמוס גם כשזה נעדר מהעבודה. בדיעבד, כשהתבהר לו שעמוס בעצם עזב הוא ביטל את התלושים.

התלושים המבוטלים הללו, הם בסיס התביעה של עמוס נגד גיא.

 

  • אם, כפי שעמוס טען, התלושים שבוטלו בעצם מְשָמֵשים ראייה שעבד, אזי, עליו למחוק מהתביעה את התקופות שבהן אין תלושים (נובמבר-דצמבר 2017).
  • שליש מתקופת התביעה הופרך (חדשים ינואר – אפריל) – כי הוכח ששולם עבורה שכר.
  • בחדשים מאי – אוגוסט 2017 (כ-80 ימי עבודה), המציא עמוס אסמכתאות ל-49 ימי מחלה, הגם שלא דיווח על כך לגיא בזמן אמת.
  • בעיני מתעורר חשד לתיאום עדויות ואינטרסים כאשר מועד סיום תקופת התביעה חופף במדוייק את מועד עזיבתה של נטלי, העדה הבלעדית לנוכחותו, כביכול, שנמצאת בסכסוך אישי ומשפטי עם גיא.

 

לסיכום

 

עמוס הפסיק להגיע מבלי שנתן לגיא “הודעה מוקדמת” בכתב.

בחודשים ינואר – אפריל 2017 שולם לתובע שכר מלא.

בחדשים מאי – אוגוסט גיא לא שילם לעמוס שכר ועמוס לא הוכיח התובע שעבד בחדשים אלו לטובת העסק של גיא. ב-4 חדשים אלו צבר התובע זכות לקבל תשלום עבור 49 ימי מחלה ו-20 ימי חופשה שנתית (החלק היחסי של 10 חדשים)

בחדשים ספטמבר אוקטובר – שולם לתובע שכר חלקי בהתאם לשעות הנוכחות שלו.

נובמבר ואילך – אין דיווח ולא שולם שכר.

מכל הנאמר לעיל, מתבקש ש-1 בנובמבר 2017 ייחשב למועד הניתוק בין התובע למעסיק.

 

לטעמי, ראוי שגיא יחוייב לשלם לעמוס שכר מלא עבור חדשים מאי – אוגוסט בלבד (שכוללים ימי מחלה וחופשה שנתית) בקיזוז שכר חודש בגין דמי “הודעה מוקדמת” שהיה חייב לתת גיא ולא נתן. כלומר, סה"כ יחוייב גיא בתשלום שכר 24000 ₪.

סיכומו של דבר

 

  1. על דעת רב חברי המותב, מחויבת הנתבעת לשלם לתובע סך של 243,892 ש"ח כמפורט להלן:

 

17,766 ש"ח בגין דמי הבראה

115,980 ש"ח בגין פיצויי פיטורים

18,522 ש"ח בגין פדיון חופשה

91,624 ש"ח בגין שכר עבודה

 

סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד מועד תשלומו בפועל וישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לנתבעת.

 

  1. הנתבעת תשא בהוצאות התובע בסך של 20,000 ש"ח מהם יופחתו 10,000 ש"ח בגין הוצאות דחיית התביעה נגד הנתבע בהם על התובע לשאת. סכום זה בו חויבה הנתבעת ישולם לתובע בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידיה.

 

 

ניתן היום, ז' חשוון תש"פ, (05 נובמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

 

 

 

    

 

 

מר גבריאל נבו
נציג ציבור עובדים
 יפית זלמנוביץ גיסין, שופטת  גב' חגית מנדלביץ 

נציגת ציבור מעסיקים