זכייה בתביעה בגין הפרת חוזה של קבלן נקיון

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב print

בפסק דין זה התקבלה תביעה של חברה אותה ייצגנו, לפיצוי בגין הפרת חוזה על-ידי חברת בת של עיריית תל אביב

א
בית משפט השלום תל אביב-יפו
57731-04
24/01/2007
בפני השופט:
ערקובי רחל
– נגד –
התובע:
קובי רעם
הנתבע:
יובל חינוך בע"מ
פסק-דין

בפני תביעה בעניין הפרת חוזה.

התובע הגיש תביעה בסדר דין מקוצר על בסיס חוזה שנכרת בין התובע לנתבעת. הנתבעת הגישה כתב תביעה שכנגד.

מטעם התובע העידו: מר דני צוקרמנדל (להלן: " רו"ח"), מר רפי מוסקל, מפקח מטעם עיריית ת"א, ומר יעקב רעם, התובע עצמו.

מטעם הנתבעת העידו: הגב' נאווה דרורי, מנהלנית בית הספר עירוני ה' (להלן: " המנהלנית"), ומר אלן לייבה, מנכ"ל הנתבעת (להלן: " מנכ"ל")

באי כוח הצדדים הגישו סיכומים בכתב, ובהחלטתי מיום 31.10.06 קבעתי כי באם תוגש בקשה לעניין סיכומי תגובה אקבל אותה, אך לא הוגשה כל בקשה לסיכומי תשובה.

אין מחלוקת כי ;

נחתם חוזה בין התובע לנתבעת ביום 3.12.03 ולפיו ההתקשרות בין הצדדים לחוזה זה הינה לתקופה של 12 חודשים וזאת החל מיום 1.2.04.

אין מחלוקת כי בהתאם לחוזה, התובע התחייב לבצוע עבודות ניקיון בבית הספר עירוני ה' בתל-אביב ובתמורה יקבל התובע 28,000 ש"ח לחודש.

אין מחלוקת כי התובע עבד מטעם הנתבעת, בבית הספר עד ליום בו קיבל הודעה בע"פ להפסיק את עבודתו מטעם המנהלנית.

אין מחלוקת כי מנכ"ל התובעת שלח למנהלנית מכתב הנושא את התאריך 2.8.04 בדבר הפסקת עבודתו של התובע עם העתקים בין היתר לתובע.

טענות התובע;

התובע הינו גם הנתבע שכנגד בתיק זה. לצורך פסק הדין דנא ייקרא להלן "התובע".

התובע הינו הבעלים של העסק "אור רם" המתמחה בביצוע עובדות ניקיון. התובע הגיש את מועמדותו למכרז מטעם הנתבעת בדבר ביצוע עבודות ניקיון בביה"ס עירוני ה' בתל אביב (להלן: " בית הספר") וזכה במכרז זה.

התובע טוען כי בעקבות המכרז ובהתאם לתנאיו חתם עם הנתבעת על הסכם לביצוע עבודות ניקיון בבית הספר כפי שמופיע בהסכם שהינו נספח ב' לכתב התביעה בו מפורט בין היתר תקופת ההסכם והתשלום החודשי תמורת העבודה, (להלן: " ההסכם").

עוד מוסיף התובע כי הוא זכה בכל המכרזים שקדמו למכרז בנוגע לבית ספר זה, ומעולם לא נטענו כנגדו טענות בגין הפרת הסכם או חוסר שביעות מעבודתו. הן מטעם המפקח מר פרי מוסקל (להלן: "המפקח") והן מטעם האחראי על עבודות הניקיון מטעם ביה"ס והן מטעם מאן דהוא.

עוד טוען התובע כי בסמוך ליום 15.8.04 נודע לו שהנתבעת מעוניינת להפסיק את ההתקשרות החוזית עימו בטרם מועד סיום החוזה בניהם, לפיכך פנה למנכ"ל הנתבעת, אך לא נענה על ידו למרות שזה הבטיח להחזיר לו תשובה בנושא, משלא נענה, שלח התובע לנתבע מכתב בנדון התובע ממשיך וטוען כי פנה פעם נוספת למנכ"ל הנתבעת, למרות הבטחתו של זה ולטענתו עד ליום הגשת התביעה לא נענה.

התובע טוען כי למרות מאמציו להידבר עם הגורמים הקשורים בנתבעת ועם הנתבעת עצמה בכדי לפתור את הפרת ההסכם ולחזור לעבודה תקינה, מאמציו החוזרים ונשנים עלו בתוהו.

התובע טוען כי הנתבעת עמדה לחתום על הסכם חלופי עם  "לאמור בע"מ"  ע"כ עתר למתן צו מניעה, אך מאמציו העלו חרס בידו שכן "לאמור בע"מ"  החלה את עבודתה.

התובע עותר לסעד כספי. קרי, קבלת הכספים להם היה זכאי אלמלא ההסכם הופסק באופן חד צדדי בהתאם לסכומים שפורטו בחו"ד הרו"ח מטעמו.

ביחס לטענות לעניין השבת הסכומים הנתבעים מהתובע טוען התובע כי סכומים אלה שולמו בהסכמה לאור הגידול בהוצאותיו עקב עבודת ניקיון נוספת.

טענות הנתבעת;

הנתבעת הינה גם התובעת שכנגד בתיק זה. לצורך פסק הדין דנא תיקרא להלן:"נתבעת".

הנתבעת הינה תאגיד עירוני בבעלות עיריית ת"א המספקת שירותי ניהול ואדמיניסטרציה מסוגים שונים לבתי ספר המנוהלים בשיטת "ניהול עצמי".

הנתבעת טוענת כי ערכה מכרז לביצוע עבודות ניקיון בבתי הספר, בעקבות מכרז זה זכה התובע ועימו נחתם הסכם.

הנתבעת טוענת כי התובע דרש תוספת תשלום בגין הכיתות בהם מתבצעת פעילות של מכללת "רידמן" להלן: " המכללה") בעוד שלא היה זכאי לדרוש זאת שכן בהתאם לחוזה והסכם התשלום המופיע בחוזה התשלום כולל את כל האביזרים והחומרים שידרשו לביצוע עבודות הניקיון.

הנתבעת טוענת כי סירבה להמשיך לעבוד עם התובע וזאת משתי סיבות עיקריות. האחת, התובע סרב לבצע את העבודה בסכום שסוכם בהסכם. השנייה, חוסר שביעות רצון מעבודת התובע.

הנתבעת טוענת כי התובע לא מינה נציג מטעמו שפיקח על ביצוע העבודות כמתחייב מתנאי המכרז.

הנתבעת טוענת כי משלא הגיעו התובע והמנהלנית לעמק השווה בעניין תוספת התשלום סוכם בין השניים בע"פ על ביטול הדדי של החוזה וזאת כבר החל מיום 20.7.04.

התובעת טוענת כי לאור סיכום זה ביום 20.7.04, הוציא התובע חשבונית בה ציין במפורש כי ההתקשרות מסתיימת ביום 30.7.04. ובתחילת חודש אוגוסט הגיע התובע לאסוף את הציוד והחומרים שלו.

הנתבעת טוענת כי לאור מצב עובדתי בו הייתה נתונה ובהתאם לבקשת המנהלנית,  נאלצה להתקשר עם קבלן ניקיון, "לאמור", שזכה במקום שני באותו מכרז אחרי התובע. כאשר הסכם עבודתו החל מיום 15.8.04 ועד ליום 20.6.05.

הנתבעת טוענת כי שלחה מכתב בעניין זה לתובע אשר אישר את קבלת המכתב ללא הבעת כל מחאה על האמור בו.

הנתבעת טוענת לעניין זכאות התובע לסכום הפיצוי כי לכל היותר יהיה זכאי התובע לקבל פיצוי בגין נזק אובדן רווחים.

עוד מוסיפה הנתבעת כי התובע אינו זכאי לתמורה נוספת עבור פעילות של גופים חיצוניים בבית הספר אם היא מתבצע בניצולת מלאה של כיתות הלימוד עד 250 מ"ר. כאשר בניגוד למוסכם גבה התובע מהנתבעת את  הסכומים הנ"ל, זו לא בדקה באופן מעמיק את החשבוניות מטעמו – ושילמה לו.

אשר על כן, בתביעה שכנגד, הנתבעת עותרת להשבת הסכומים שנגבו שלא כדין מטעם התובע עבור ניקיון הכיתות בהם למדו תלמידי המכללה, דהיינו 18,984 ש"ח אותם מבקשת לקזז.

דיון;

בין הצדדים נחתם חוזה בעקבות מכרז שפרסמה הנתבעת ובו זכה התובע. לימים הופסק החוזה בין הצדדים. המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב השאלה האם הצדדים ביטלו את החוזה שנכרת בניהם בהסכמה או לחילופין עבודתו של התובע הופסקה ע"י הנתבעת באופן חד צדדי.

העיון בחוזה מראה, שבעלי הדין ייחסו חשיבות רבה לאופן ניקיון בית הספר. הדבר נלמד מסעיפי החוזה, מה כולל הניקיון ואיזה חלקים בבית הספר הינו כולל וכן פירוט סוג העבודה לכל יום. עוד נלמד כי בעלי הדין צפו את האפשרות, שעלולים להיות עבודות ניקיון שיידרשו מעבר לחוזה מהתובע  ולפיכך נכתב לכך סעיף נפרד.

את התשובה לשאלה עיקרית זו עלינו לבחון דרך אינדיקציות שהובאו ע"י בעלי הדין אשר יאירו את דרכנו לפתרון הסוגיה. הן על דרך סיום החוזה, ההערה הרשומה ע"ג החשבונית, והמכתב שנשלח למנהלנית.  זאת כפי שאפרט להלן:

האם סיום העבודה היה בהסכמה?

התובע טוען כי סיום החוזה בין הצדדים הסתיים באופן חד צדדי מטעם הנתבעת. לעומתו הנתבעת טוענת באמצעות המנהלנית כפי שמצהירה בסעיף 23 לתצהירה בזו הלשון:

"בשלב זה הגענו להבנה הדדית כי במצב זה לא ניתן יהיה להמשיך בהתקשרות, וסוכם ביני לבין התובע כי הוא יפסיק לבצע את שירותי הניקיון בבית הספר".

בזמן המו"מ בין המנהלנית לתובע, ייתכן שזו הציעה לאחרון לסיים את החוזה, אך נראה כי הדברים היו, אולי, בבחינת הצתה של "פתיל רועם", שהוליד שרשרת של אירועים שבסופם נשתבשו כליל היחסים בין בעלי הדין ובאו לסיומם עוד בטרם המועד הנקוב בחוזה.

בראשית יש לציין כי חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול כפי שלימדנו חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. כפי שעולה מחוק החוזים סעיף 1, נכתב בזו הלשון:

"1.חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול לפי הוראות פרק זה".

אין ספק כי המנהלנית לא רצתה להמשיך בקיום החוזה. זאת למדים אנו באופן ישיר מטענת הנתבעת.

אף אם אצא מנקודת הנחה בה המנהלית הציעה לתובע לסיים את החוזה, הרי שזו בבחינת הצעה. ובהנחה  שהתובע קיבל הצעה זו לכאורה, הרי זה קיבול. ובכך לכאורה נכרת הסכם בין הצדדים.

אם אכן ארע כך, הרי מחייב את השני הצדדים.

אלה שהנחה זו, ההבנה ההדדית, אינה משתלבת במבחן מציאות הדברים ואף לא במבחן השכל הישר במקרה דנא. תמוהה הדבר כיצד המנהלנית לא טרחה לפרט  כיצד הסכים התובע לוותר על עבודתו זו. ואף כיצד המנהלנית לא החתימה את התובע על מסמך כה מהותי, בדבר הסכמתם ההדדית להפסקת ביצוע החוזה והסתפקה בכך בהסכם בעל פה בלבד ולא זאת בלבד אלה מדובר במכרז, שתנאיו שונים מכל חוזה.

לנקודה סיום ההתקשרות, השיבה המנהלנית בחקירתה לחקירה הנגדית:

 "אני לא מנהלת את המכרזים שנעשים מול ביה"ס ברמות מחירים כאלה. אני לא חשבתי שככה מסיימים התקשרות עם קבלן".

(בפרוטוקול מיום 3.10.06 עמוד 26 שורה 8)

ובהמשך, בהתאם לדרישת בית המשפט, הסבירה המנהלנית:

"האמת שאני לא כ"כ מתמצאת בנושא של סיומי התקשרות במסגרת מכרזים, אני מכירה מכרזים קטנים יותר אני יודעת לבצע את זה בקטן. ההסכמה לא מסתיימת בינינו אלא ברמה של יובל חינוך".  (הדגשה שלי ר.ע)

(בפרוטוקול מיום 3.10.06 עמוד 26 שורה 13-15)

אם כך עולה ברורות מדבריה של המנהלנית כי ההסכמה ההדדית, הנטענת, לה הגיעו התובע והמנהלנית אמורה להסתיים באישור של יובל חנוך.

מתוך דברי המנהלנית והתובע עולה כי בשלב זה, הגיעו יחסי הצדדים למשבר אמון, אני מאמינה למנהלנית כי אמרה לתובע שיפסיק עבודתו והלה השיב אני הולך או דבר מעין זה, אך זו לא הסכמה לסיום ההתקשרות, אלא ריב שבסופו הצדדים נפרדו בכעס, ועל יסוד אמירה הנאמרת בעידנא דריתחא, טוענת הנתבעת להסכמה הדדית להפסקת חוזה ההתקשרות, כאשר היה ברור לה כי התובע לא הסכים עם דבריה, לא באשר לסיום ההתקשרות ולא באשר לשיעור השכר אותו קיבל עד לאותו מועד ואותו ביקשה המנהלנית להפסיק.

משנודע לתובע על הפסקת עבודתו, בהתאם למכתב אותו קיבל מהנתבעת, התובע לא שקט על שמריו. נעשו מצדו מאמצים לקיים את ההסכם. ייתכן שעל כן הנתבעת לא טרחה להשיב לשאלות החוזרות ונשנות של התובע, מדוע אינו יכול לחזור לעבודתו הסדירה כאמור בחוזה, שכן לא הייתה לה תשובה וודאית.

לא למותר לציין כי באם הנתבעת הייתה בטוחה בתשובה החד משמעית בדבר ההסכמה ההדדית כפי שקיבלה לכאורה מהמנהלנית, הרי שהייתה מרימה על הנס הסכמה זו ולא נחבאת מאחורי הכלים בזמן אמת לשאלותיו ומכתבו של התובע.

אם כך, נראה כי לא הוצא מסמך באופן מפורש וברור בזמן אמת ואף לא לאחר מכן, מסמך שיאמת את גרסת המנהלנית. לא מטעם המנהלנית לא מטעם הנתבעת ואף לא מטעם התובע, בדבר סיום החוזה באופן הדדי. ע"כ נראה כי לא הייתה הסכמה הדדית לביטול ההסכם.

לא אפסח על התובע, ייתכן כי התובע היה צריך להבהיר את עמדתו לגבי סיום החוזה באופן חד משמעי, באופן שלא ישתמע לשתי פנים, בדרך שבה למנהלנית ולתובעת לא יהיה כל ספק כי החוזה בניהם עומד ותקף בעינו.

ההערה בחשבונית;

הנתבעת טוענת כי אינדיקציה לידיעת התובע ולהסכמתו על ביטול החוזה באופן הדדי עולה אף מהכיתוב ע"ג החשבונית מיום  20.7.04 (להלן: " החשבונית").

אכן התובע לא מכחיש כי הכיתוב ע"ג החשבונית נעשה ע"י התובע, בעצמו, בכתב ידו במילים אלה:

"התקבלה ההודעה בע"פ על הפסקת עבודה כללית ב 30.7".  (להלן: " הערה")

אין הצדדים נחלקים על עובדת הכיתוב ע"ג החשבונית, אלה נחלקים על הנסיבה המקימה עובדה זו. שכן מצידו האחד של המתרס, טוענת המנהלנית, כי כתב זה הינו בהתייחס לסיום עבודת התובע אצלה וסיום החוזה בכללותו בין הצדדים. ואילו מצידו השני של המתרס, טענת התובע, כי מדובר בפרק זמן בו הסתיימה שנת הלימודים הנוכחית, בה התלמידים יוצאים לחופשה, שבפרק זמן זה התובע עדיין עובד בבית הספר אך אינו זכאי לקבלת תשלום כלשהו עבור תקופה זו וזאת בהתאם לחוזה.

לעניין זה, כתב כבוד הנשיא א. ברק דאז בספרו פרשנות במשפט כרך רביעי הוצאת נבו ירושלים 2001 עמוד 49 כך:

"אם הקולט אינו יודע  ואולי גם, אם אינו צריך לדעת  את רצונו האמיתי (והכמוס) של בעל הפעולה המשפטית החד-צדדית, יש להתחשב בהבנה האובייקטיבית של הצהרה זו".

אף אם נקבל את טענת המנהלנית לעניין זה, הרי הדברים אינם עולים בקנה אחד באופן אובייקטיבי עם תוכן הערה.

שכן מתוכן הערה זו על פניה עולה באופן אובייקטיבי כי  התקבלה הודעת הפסקת עבודה. כפי הנטען מטענות הצדדים הודעה זו נתקבלה מהמנהלנית, על רצונה של זו בהפסקת העבודה. אך קיים חוסר מהותי בהערה זו. דהיינו, חסרה עמדת הצד השני, בה האם התובע  הסכים להודעה שקיבל  לחילופין דחה את ההצעה.

באופן אובייקטיבי נראה כי עולה רק רצונו של צד אחד. דהיינו, הצהרת רצון של הנתבעת מבלי שיתוף פעולה של הצד השני, התובע.

לאור האמור לעיל איני מקבלת את הטענת הנתבעת. אלה נראה כי  ההערה איננה מורה על הסכמה הדדית לביטול החוזה, אלה על ציון ההודעה כי הודע לתובע על הפסקת עבודתו, להיפך, הכיתוב על גבי החשבונית תואם את גרסת התובע אשר העיד כי הודע לו באופן חד צדדי על הפסקת ההתקשרות.

מכתב מנכ"ל הנתבעת;

הנתבעת תומכת את גרסתה במכתב שנשלח מטעם מנכ"ל הנתבעת למנהלנית, המהווה נספח ב' לכתב ההגנה, כפי שצרפה הנתבעת, ברישא המכתב כתוב בזו הלשון:

"בהתאם לבקשתכם ולאור אי שביעות רצונכם יוחלף קבלן הניקיון המנקה את בית הספר … "

ממכתב זה עולה באופן ברור כי הפסקת העבודה הייתה על רקע חוסר שביעות רצון ולא בשל הסכמה הדדית. ובנוסף, ממכתב זה עולה כי בית הספר פנה לנתבעת בבקשה להפסיק את ההתקשרות עקב חוסר שביעות רצונו.

מכתב זה שיצא בזמן אמת אינו מתיישב עם גרסה כי ההתקשרות הופסקה באופן הדדי ובהסכמה.

זאת ועוד, התובע צרף תמליל שיחה בינו לבין מנכ"ל הנתבעת, לעניין סיום העבודה וכך נאמר:

"קובי: כן. אתה יודע שאתה מפר איתי הסכם בניגוד לרצוי.

  אילן: בסדר".

מן הראוי לציין כבר עתה כי התובע לא ציין באיזה מועד בוצעה הקלטה זו. ראיה זו הינה קבילה אך תבוא לידי ביטוי במשקלה.

אם כך, נראה ברורות כי מנכ"ל הנתבעת ידע שמדובר בהפרת חוזה בניגוד לרצון התובע.

זאת ועוד, טענת הנתבעת אינה עולה בקנה אחד עם ההיגיון והשכל הישר.  כי אדם חותם חוזה עבודה, במטרה להרוויח את לחמו, ייעתר לבקשת ביטול חוזה מהצד השני כדבר של מה בכך? ומה יצא לו מכך? היכן האינטרסים שלו?

ובנוסף טוענת הנתבעת כי התובע לא הביע כל מחאה על האמור במכתב זה וע"כ התחזקה בדעתה התחושה כי התובע מסכים.

אכן התובע אינו טוען כי ענה למכתב זה ואף לא טוען כי מחה בפני הנתבעת על תוכנו.

יש לציין כי הימנעות מתגובה למכתב אינה הסכמה לתוכן המכתב כפי עולה מחוק החוזים. ייתרה מכך, גם אילו הייתה תניה בעניין לפיה אי תגובה תחשב כהסכמה, הרי אינה תואמת את חוק החוזים.

אם כך, אינדיקציות אלה מצביעות על כך שסיום החוזה לא היה בהסכמה הדדית.

עולה כי טענת הנתבעת אינה מבוססת דיה, ומכל מקום לא מצאתי מקום לקבלה. אשר על כן הנני קובעת כי סיום החוזה לא היה בהסכמה הדדית, אלה בהודעת צד אחד למשנהו, ובכך הופר ההסכם.

הואיל והחוזה הופר הרי שחוק התרופות נכנס לענייננו ומקנה זכויות ותרופות לצד הנפגע מהפרת החוזה. קרי, התובע. לא למותר להזכיר כי חוזים עושים בכדי לקיים – ולא לבטל.

בהערת אגב הוסיף כי הנתבעת בחרה להפסיק לעבוד עם התובע ומצאה קבלן אחר שיעבוד אותה עבודה ממש, במחיר נמוך יותר. השערה זו עולה בקנה אחד עם דברי הגב' שוש אורן, לפי דבריה,"… לביה"ס אין יותר כסף …" (פרוטוקול מיום 25.1.06 עמוד 6 שורה 7)

תביעת התובע לפיצויים:

משקבעתי כי ביטול החוזה לא היה בהסכמה, הרי מדובר בהפרת חוזה. משכך, שקמה לתובע זכות לתבוע פיצויים כפי שתבע בתיק דנא. תרופת הפיצויים מגינה על אינטרס הקיום – העמדת הנפגע במצב בו היה אילו קוים החוזה עד למועד בו היה נקוב.

טענת התובע לחיוב הנתבעת ביתרת הסכום לפי ההסכם עוד בטרם הגיע מועד פירעונם של הסכומים המגיעים לו בעתיד וזאת לנוכח הפרה מצד הנתבעת להמשך קיום החוזה, וזאת ע"ס 185,328 ש"ח.

לעומתו הנתבעת מכחישה את זכאותו של התובע לסך הנתבע או לסכום אחר כלשהו.

נראה כי במחלוקת זו התובע טוען לרווח נקי ללא התייחסות לרכישת החומרי גלם, קרי, החומרי ניקוי.

אומנם עפ"י החוזה אילולא החוזה היה ממשיך להתקיים התובע היה מקבל סכום של 28,800 ש"ח לחודש בצירוף מע"מ כפי שעולה מסעיף 4.1 להסכם בזו הלשון:

"תמורת ביצוע העבודות הקבלן יהיה זכאי לסכום של 28,800 ש"ח לחודש בצירוף מע"מ".

חובה עלינו להתייחס לסעיף 3.2 בהסכם זה בדבר החומרים הנדרשים לביצוע העבודה, כפי שעולה מההסכם בזו הלשון:

"הקבלן יספק על חשבונו את כל החומרים, המכשירים, הכלים והאביזרים שידרשו לביצוע העבודות כמפורט בתנאי המכרז".

לאור הסכם זה עולה ברורות כי השכר אותו יקבל התובע כולל בו את מחיר החומרים להם יזדקק לצורך עבודתו, הואיל והחוזה בוטל הרי שאין לתובע צורך ברכישת החומרים. משמע, עלינו להוריד את מחיר החומרים וההוצאות מהמחיר עליו סיכמו הצדדים.

עיון בקבלות הנספחות מעלה כי הוצאות התובע עבור החומרים היו כ – 1,500 ש"ח לחודש, וזאת בגין שטח מעבר ל 250 מ"ר. מאידך, התובע אינו פירט בפני בית המשפט מהם ההוצאות שלהם נזקק.

לעומת זאת התובע מצהיר בתצהירו בסיפא סעיף 31 בזו הלשון:

"הנזק הישיר שנגרם לי הינו 11,218 לחודש וגם נזקים עקיפים".

התובע זכאי לשכר של 10 חודשים עבור 12 חודשי עבודה כפי שעולה מסעיף 6.2 בזו הלשון:

"למען הסר ספק מובהר בזאת כי העבודות יתבצעו במשך התקופות המפורטות בסעיף 6.5 למכרז, והקבלן יהיה זכאי לתמורה עבור 10 חודשים בלבד".

הואיל וכך ולאור חומר הראיות שבפני עולה כי התובע קיבל שכר עבור החודשים החל מפברואר ועד 15.7. דהיינו עבור חמישה וחצי חודשים, הרי שנותרו לזכותו תשלום של ארבעה וחצי חודשים. דהיינו, סכום של 11,218 ש"ח במכפלת ארבע וחצי חודשים, הרי לנו סכום של 50,481 ש"ח.

זאת ועוד, בחקירתו הנגדית של רו"ח נשאל בזו הלשון:

"ש.  חומרי הניקוי שהוא קנה נצרכו גם במקומות אחרים שהוא ניקה בהם.

ת.  כן

ש.  אתה יכול לומר בוודאות שבביה"ס הזה הוא צרך חומרים בשווי של 2,900 ש"ח בחודש               אפריל

ת.  אני לא יכול לקחת כל חומר שהוא קנה בסופר ולנהל אחריו מעקב אם הוא צרך אותו בביה"ס אני עבדתי במס הכנסה והעלות, האחוז של החומר היא פחות מ – 10% של המחזור באותו בי"ס והיא סבירה ביותר.

ש. אני מבין שקובי רעם סיפק לך נתונים, בין היתר על ה-2,900 דו"ח, ולא בדקת בפועל אם הוא צרך את זה בביה"ס.

ת.     אין לי אפשרות לבדוק את זה. לפי הניסיון שלי, בתדריכים של מס הכנסה האחוז הזה הוא סביר ביותר".

מחוות דעתו של רו"ח בסעיף 3 נכתב:

"הרווח מהעבודה הנ"ל בחודש 4.04 כמפורט להלן הסתכם בסך 11,308 ש"ח ומהווה רווח חודשי ממוצע מהעבודה הנ"ל".

ב"כ הנתבעת בסיכומיו ביקש כי ביהמ"ש לא יקבל את חוות דעת המומחה, אך חוות דעת נגדית לא הוגשה, ולדעתי חקירת המומחה לא הפריכה את הגרסה הנוגעת לשיעור הרווח. לא מצאתי כי ביחס לחודש אפריל יש שינוי משמעותי בין ההוצאות להכנסות לעומת חודשים אחרים, בכל מקרה אין כל אינדיקציה אחרת הסותרת את חוות הדעת.

נראה כי הסכום של 11,218 ש"ח הינו הסכום לאחר הפחתת ההוצאות. דהינו הסכום נטו לו זכאי התובע. אשר על כן הסכום של 11,218 יהוו את בסיס החישוב לפיצוי הקיום להם זכאי התובע. יחד עם זאת, רואה החשבון ערך חישוב הרווח לחוד אפריל, בעת שהתובע קיבל תוספת של 1,500 ש"ח בעבור חומרי ניקיון, ולכן מהסכום הנ"ל יש להפחית את הסך של 1,500 ש"ח +מע"מ, כשיעורו אז היינו, 18%, ובסה"כ 1770 ש"ח. כלומר, הנזק הישיר שנגרם לתובע בגין הפרת ההסכם עימו, הינו הפסד רווחיו, אשר עומדים על סך של 9,448 ש"ח לחודש.

אשר על כן על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי קיום על סך 9,448 ש"ח במכפלת 4.5 חודשים ובסה"כ 42,516 ש"ח + מע"מ.

 תביעת הנתבעת לקיזוז:

בטרם נדון בשאלת הקיזוז חובה עלינו לבדוק האם אכן התובע קיבל תוספת שכר בגין עבודת הניקיון בבית הספר, בכיתות הלימוד בהם למדה המכללה בנוסף לסכום הקבוע המופיע בחוזה.

הנתבעת תבעה את התובע בכתב תביעה שכנגד להשבת הסכום אותו גבה התובע עבור עבודת ניקיון הכיתות בהם התקיימו לימודים מטעם גופים חיצוניים וזאת בסכום כולל של 18,984 ש"ח.

הנתבעת טענה כי התובע אינו זכאי לסכומים אותם גבה ממנה עבור הניקיון, בכיתות בהם למדה המכללה  מעבר לסכום שסוכם בחוזה. וזאת ע"ס 18,984 ש"ח. את טענתה זו מבססת הנתבעת על סעיף 5.4 למכרז הכתוב בזו הלשון:

" 5.4  באם מתקיימים לימודים ע"י גופים חיצוניים, על המציע לקחת זאת בשיקולי הצעתו ולבצע ניקיון לפני הפעילות הלימודית ואחרי פעילות הלימודית.

         הפעילות יכולה להיות בניצולת מלאה של כל כיתות הלימוד עד 250 מ"ר. לא תהיה זכות למציע לקבל תשלום כל שהוא מבית הספר, לא מהגורם החיצוני המקיים את הפעילות הלימודית בבית הספר".

מאידך, התובע טוען כי הינו זכאי לתוספת תשלום כפי שסוכם בין השניים וכפי שגבה בפועל מהנתבעת. את טענתו זו התובע סומך ידיו על סעיף 5.5 למכרז הכתוב בזו הלשון:

"5.5  תמורה נוספת מעבר ל – 250 מ"ר שווה כיתות + דרכי גישה + שירותים יכול הזוכה לדרוש עבור פעילות נוספת של גופים חיצוניים בלבד (כפי המופיע בהגדרות) ולא תלמידים בבית הספר, פעילות נוספת תלמידים, מורים, הנהלה, קהילה ועוד.

הניקיון הנוסף מעבר ל – 250 מ"ר לא יגרור תמורה כספית".

המנהלנית אישרה בחקירתה כי היא הייתה מאשרת את התשלום להוצאות הכספיות. כפי שעולה מדבריה בחקירתה בזו הלשון:

"ש. מי מטעם ביה"ס היה אחראי להחלטה לשלם לקובי 2,500 ש"ח נוספים ומי עשה את זה   בפועל.

  ת. מי שמאשר תשלום חשבונות זו אני. יש מסגרת של הנה"ח שמוציאה צ'קים".

(פרוטוקול מיום 3.10.06  עמוד 26 שורות 18-20)

עולה כי  בטרם מועבר כסף מטעם בית הספר לגורם חיצוני כלשהו, החשבונית עוברת דרך המנהלנית.

אם כך נשאלת השאלה מדוע אישרה המנהלנית לתשלום לתובע כל חודש בחודשו במשך שבעה חודשים סכום העובר את הסכום הקבוע בחוזה? הסכום בנקוב בחוזה הינו סכום סטטי, קבוע הכולל את חומרי הניקוי, כך שהמחיר אינו אמור להשתנות כל חודש בחודשו. ובית הספר אמור לשלם באופן קבוע לתובע סכום זהה.

אם כך, האם אדם סביר לא היה שם לב לשינוי הסכום המשתנה כל חודש? לא למותר לציין שאין מדובר בשקלים בודדים אלה מדובר באלפי שקלים היוצאים מקופת בית הספר.

יש להוסיף כי במקרה דנן, ביה"מ התרשם שמדובר באישה אינטליגנטית בעלת ניסיון חיים ובעלת תפקיד אחראי בתחום הניהול.

ובנוסף, מדוע הוציא התובע חשבונית של העסק שלו לבית הספר ובה הבדיל בין "ניקיון אחזקה רגילה ע"פ בסיסי קבוע" לבין "תוספת שטיפה" או "תוספת למפרט" אשר מבהירים את הרעיון שהינם תוספת למפרט הקיים.

נראה כי התובע ביצע עבודת ניקיון בבית הספר,בהתאם לקבוע במפרט החוזה ועל כך תוגמל כספית כפי שסוכם בין השניים, בעקבות כך הוציא התובע חשבונית וזו שילמה לו.

בחיזוק למסקנה אליה הגעתי עולה כי התנהלות בין הצדדים בטרם חוזה זה אכן התנהלה בדרך זו שכן המנהלנית טוענת להחזר כספים עוד בתקופת החוזה הקודם בטרם חוזה זה.

תמיהה רבה היא תביעת הנתבעת. האם לא עשתה המנהלית בדק בית בסוף שנת 03? ואף חלוף הזמן הרב שעבר, שבעה חודשים, בהם שילמה הנתבעת לתובע ביחס לתקופת החוזה, שהינו לשנה, מעלה תמיהה רבה. מה גם שלא מדובר בסכום זניח אלה באלפי שקלים שהינם סכום מהותי לבית הספר.

זאת ועוד, בהתאם לחומר שבפני עולה כי התובע הגיש את תביעתו ישירות אחר קבלת המכתב ולעומתו הנתבעת החלה בפועלה משפטית רק כחצי שנה מהיום שנודע לה. האם לא היינו מצפים שאדם התובע להשבת כספו יעשה זאת מיידית?

למעשה הרקע להפסקת ההתקשרות היה אותה תוספת התשלום. המנהלנית אישרה את התוספות, שילמה את התוספת בלי שהייתה מודעת, ככל הנראה,  לחובתו של הקבלן, התובע לבצע את עבודת הניקיון על פי הסכם ללא כל תוספת. כשהוברר לה העניין סירבה להמשיך בתשלום התוספת וזה הרקע למחלוקת. אלא שמסקנה זו לא נטענה בפני בית המשפט כי מדובר בתשלום בטעות משום סברה מוטעית, ובית המשפט מבין זאת מבין השיטין.

המסקנה שיש להסיק מעדות הצדדים הינה כי הנתבעת שלמה לתובע בהסכמתה תוספת בגין עלות חומרי הניקיון בעבור ניקיון החדרים בהם לימדה מכללת רידמן. אף אם התובע לא היה זכאי לכספים אלה מכוח ההסכם הרי מששולמו אלה בהסכמתה לא קמה עילה להשבה.

לאור האמור לעיל עולה כי התובע היה זכאי לתשלום אותו קיבל בגין העבודה הנוספת. ומשכך הרי שלא קמה לנתבעת זכות לקיזוז.

 אשר על כן, טענת הנתבעת לקיזוז, בדבר חיוב התובע את הנתבעת בסכומים עודפים מעבר לתמורה המוסכמת – נידחת.

סיכום:

קבעתי כי ההסכם הסתיים לא בשל הסכמה אלא בשל הפסקתו החד צדדית על ידי הנתבעת, דבר המהווה הפרת הסכם ומטיל על הנתבעת חובה לפצות את התובע.

קבעתי כי על הנתבעת לפצות את התובע בפיצוי קיום ע"ס 42,516 ש"ח + מע"מ,בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

התביעה שכנגד נידחת.

הנתבעת תשלם לתובע הוצאות וכן שכ"ט בסך של 5,000 ש"ח + מע"מ   מה לגבי ריבית והצמדה.

מזכירות תשלח פסק דיני לצדדים.

ניתנה היום ה' בשבט, תשס"ז (24 בינואר 2007) בהעדר הצדדים.

לשיחת ייעוץ ללא התחייבות

אנא מלאו את הפרטים, ועו"ד יחזור אליכם בהקדם האפשרי

עוד בהצלחות המשרד:

דילוג לתוכן