פסק דין כותה – יחסי עובד מעביד

פסק דין כותה קבע שככלל ייפסקו פיצויים לא ממוניים למי שהועסק כפרילנסר אך הסתבר שמדובר בנסיות שמתקיימים יחסי עובד מעביד בין הצדדים. כלומר, ברירת המחדל היא שאותו "פרילנסר" שהועסק הלכה למעשה כמו עובד שכיר – זכאי לפיצוי עבור עצם העובדה שהוא הועסק במעמד שגוי, שגרם לו לפגיעה בביטחון תעסוקתי, בזכות ההתארגנות וכו'. הפיצוי ייקבע לפי שיקול דעת של בית-הדין.

בפסק-הדין, נפסק פיצוי בסך של 120,000 ש"ח, כפיצוי לא ממוני.

בית-הדין הארצי לעבודה אמנם הוציא תחת ידיו פסק-דין ארוך של כ-200 עמודים, אך לא נתן קריטריונים לפסיקת הפיצוי, והותיר שיקול הדעת מלא לשופטים השונים בבתי-הדין האזוריים לעבודה.

כאשר בוחנים את גובה הפיצוי שנקבע בפסק דין כותה מגלים שהסכום שווה ערך לשכר של עובד שכיר בחברה כפול שנות העבודה של הפרילנסר. לדוגמא, אם הפרילנסר מרוויח 20,000 ש"ח ועובד 10 שנים, ואילו עובד שכיר מקביל מרוויח 12,000 ש"ח – הפיצוי שווה ערך ל-120,000 ש"ח – שהם 12,000 ש"ח כפול 10 שנים. זאת אמת המידה שנפסקה בפסק-דין כותה, ללא הסבר או נימוק. 

מסתבר, שפסקי-הדין השונים בבתי-הדין לעבודה קובעים כמעט תמיד סכומים נמוכים הרבה יותר.

פסקין דין בנושא פיצוי לא ממוני

במהלך השנים שחלפו מאז פסק-דין כותה ניתנו מאות פסקי דין שבהם צוטט פסק-הדין. בחלקם התביעה התקבלה, לנוכח העובדה שהתקיימו יחסי עובד מעביד. בחלק ממקרים אלה פסק בית-הדין גם זכויות עבודה וגם פיצוי לא ממוני בהתאם להלכת כותה. בדרך-כלל הפיצוי הנוסף נפסק בסדר גודל של כ-10,000 ש"ח. סכום שנפסק בנוסף לזכויות בסכומים משמעותיים יותר שנקבעו בפסק-הדין. 

בחלק מהמקרים נקבע שלא התקיימו יחסי עובד מעביד והתביעה נדחתה כולה.

באותם מקרים בהם התקיימו יחסי עובד מעביד, אך הסתבר שהשכר של ה"פרילנסר" גבוה משמעותית מזה של עובד שכיר – נעשה קיזוז מלא כך שהפרילנסר לא היה זכאי לזכויות עבודה. כאן היה מקום לשקול פיצוי לא ממוני משמעותי, בהתאם להלכת כותה.

להלן פסק-הדין שניתנו בנושא פיצוי לא ממוני:

פס"ד אדם פיליפ – מדובר באדם שעבד כ-9 שנים כפרלינסר -נפסק פיצוי לא ממוני של 20,000 ש"ח

פס"ד אדיר לוי – מדובר באדם שעבד כ-3 שנים כפרילנסר בשכר של כ-20,000 ש"ח – נפסק פיצוי לא ממוני של כ- 30,000 ש"ח 

פס"ד מיכאל ישראל – עבד כ-8 שנים עם שכר של כ-13,000 – נפסק פיצוי לא ממוני של כ-40,000 ש"ח 

פס"ד בני דור –  כ-15 שנות עבודה ושכר של כ-40,000 ש"ח – נפסק סכום של 50,000 ש"ח 

פס"ד יוסי נעים – נפסק פיצוי של 15,000 ש"ח על כ-17 שנות עבודה

פס"ד אור מוניץ – נפסק פיצוי לא ממוני בסך של 50,000 ש"ח על כ-7 שנות עבודה

פס"ד טליה קאפח –  נפסק סכום של 85,000 ש"ח וכן הוצאות של 33,000 ש"ח על כ-11 שנות עבודה

פס"ד אינה ארואטי – נפסק סכום של 350,000 ש"ח  על כ-30 שנות עבודה

פס"ד שרה ליבוביץ – נפסק סכום של 25,000 ש"ח על כ-3 שנות עבודה

פס"ד נדב נווה – לא נפסק פיצוי לא ממוני בעיקר כי התובע דרש להעסיקו כעצמאי

פס"ד ישראל צימרמן – לא נפסק פיצוי לא ממוני כי הוצע לתובע להיקלט כעובד שכיר והוא סירב

פס"ד סמי דדון – לא נפסק פיצוי עקב נימוקים של חוסר תום לב מצידו של התובע

פס"ד רואי דהן – לא נפסק פיצוי לא ממוני בגלל פער שכר מאוד גדול חוסר תום לב מצדו של התובע

פס"ד גיורא רונן  – לא נפסק פיצוי לא ממוני כי הוצע לתובע מספר פעמים לעבוד כשכיר

פס"ד אריה שמילוביץ – לא נפסק פיצוי לא ממוני עקב חוסר תום לב מצדו של התובע

סיכום

הנה כי כן, הסכומים שנפסקים על-פי רוב אינם גדולים, ואינם בסדר הגודל שנפסק בפסק-דין כותה, שהוא פסק-הדין המנחה. המשמעות היא שבמרבית המקרים אין כדאיות כלכלית להגיש תביעה בנושא יחסי עובד מעביד אם השכר של הפרילנסר גבוה מזה של העובד השכיר המקביל. 

כמובן, בכל אותם מקרים בהם השוואת עלות שכרו של הפרילנסר תגלה שהוא הרוויח פחות מהעובד השכיר המקביל – כדאי להגיש תביעה.

לדוגמא – פסק דין שקיבלנו בנושא יחסי מעביד בו נפסקו זכויות של כ-200,000 ש"ח וכן פיצוי לא ממוני של 10,000 ש"ח

בנוסף, במקרים קיצוניים יחסית, כשמדובר בעבודה רבת שנים – 10 שנים ומעלה – וכשהעבודה כנגד חשבונית נכפתה על-ידי המעסיק – יש סיכוי לקבל פיצוי משמעותי יותר ויש כדאיות כלכלית גדולה יותר להגשת תביעה. במקרים אלה כדאי לשקול הגשת תביעה לפיצוי לא ממוני, בלבד, וכך להימנע ממחלוקות מיותרות בשאלות גובה השכר והשוואה לעובדים השכירים. דרך זו מניחה על השולחן את הנושא האמיתי בעל סיכוי, מפשטת את ההליך המשפטי ומגדילה את הסיכוי ששופט יידרש לתביעת הפיצוי הלא ממוני ביתר תשומת לב.