בית הדין לעבודה

 

 

פסק דין

 

1.         בפניי תביעה של התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו שכר עבודה, תמורת חופשה, הודעה מוקדמת, תמורת עבודה בימי שבת, דמי נסיעה ופיצויי הלנת שכר גם בגין איחור בתשלום משכורות החל מיולי עד אוקטובר 2008 בסך כולל של 17,410 ₪.

 

2.         ואלה העובדות הדרושות לענייננו, כפי שהן עולות מן המסמכים והעד אשר העיד בפניי.

 

טענות התובע

 

3.         התובע הועסק כטבח בנתבעת הפועלת כמסעדה החל מיום 1.3.08 ועד ליום 10.12.08.

 

4.         לטענתו, נסיבות סיום עבודתו קשורות בהלנת שכרו השיטתית על ידי הנתבעת, והן: ביום 10.12.08 פנה התובע לאחראי עליו במסעדה וביקש לקבל לפחות דמי נסיעות, שכן שכר חודש נובמבר 2008  טרם שולם אך בשל פנייתו זו, פוטר מעבודתו. לאחר פיטוריו לא שילמה לו הנתבעת שכר חודש נובמבר 2008 ושכר חודש דצמבר 2008.

 

5.         התובע טוען כי מתחילת עבודתו בנתבעת עבד בכל שבת החל משעה 18:00 ועד לשעה 01:00 בלילה ולא קיבל תגמול נוסף על עבודתו. לפיכך הוא זכאי לגמול עבור עבודה בשבת.

 

6.         התובע טוען כי לא שולמה לו הודעה מוקדמת בת 13.5 ימים בסך של
1,593 ₪.

 

7.         כמו כן, לא שולמו לו זכויות סוציאליות נלוות בגין פדיון חופשה שנתית, שנצברה משום  שבתקופת עבודתו אצל הנתבעת לא יצא לחופשה ובנוסף, לטענתו הוא זכאי להפרשי דמי נסיעות משום שעד לחודשים בגינם לא קיבל שכר כלל שולמו לו דמי נסיעות בסך של 150 ₪ בעוד שעלות כרטיס נסיעות מוזל ("חופשי חודשי") היתה 201 ₪ לחודש.

 

8.         נוכח הלנת השכר הנמשכת דורש התובע כי הנתבעת תחויב בפיצויי הלנת שכר. הן בגין אי תשלום שכר חודשים 11/08 ו- 12/08 כלל, והן בגין העיכוב בשכר בחודשים שקדמו לכך.

 

טענות הנתבעת

 

9.         התובע קיבל תמורה מלאה בגין עבודתו והסכים שלא לקבל תמורה נוספת בגין עבודה בשבתות וחגים. לטענתה, אילו הייתה יודעת שהתובע דורש סכומי כסף נוספים לא הייתה מעסיקה אותו.

 

10.        הנתבעת  טוענת כי שילמה את כל שכרו ומנגד טוענת כי הנתבע לא הגיע לקבל את שכרו וכל טענה בגין הלנה ו/או הפרה אינה נכונה.

 

11.        התובע בחר לעזוב את עבודתו וזאת ללא התראה כלשהיא תוך שהוא משאיר את הנתבעת ללא כוח אדם מתאים וגרם לה בכך לנזק.

 

12.        סכומי התביעה מנופחים ומוגזמים והתביעה הוגשה שלא לצורך.

 

13.        לאחר ששקלתי את הראיות שהובאו על ידי הצדדים ואת עדויותיהם החלטתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה, כפי שיפורט להלן:

 

14.        בראשית הדברים אציין כי למועד דיון ההוכחות השני שקבעתי לא הגיע כל נציג מטעם הנתבעת למעט ב"כ. מועד זה נקבע לאחר שמועד הדיון הראשון נדחה משום שהעדה מטעם הנתבעת ילדה כמה ימים קודם למועד הדיון הראשון, ולפיכך נבצר ממנה להגיע. ב"כ הנתבעת לא הגיש כל בקשה לדחות את הדיון השני ולפיכך הוא התקיים כאשר רק התובע מעיד בפניי ונחקר.

 

שכר העבודה לחודשים נובמבר ודצמבר 2008

 

15.        לטענת התובע, בגין חודש נובמבר 2008 הוא זכאי ל-4,100 ₪ ובגין עשרה ימי עבודה בחודש דצמבר 2008 הוא זכאי ל- 1,130 ₪.

 

16.        הנתבעת טענה בכתב ההגנה טענה כללית כי הסכומים מופרזים ללא תחשיב נכון ומעשי, אך לא הציגה נתונים אחרים. הנתבעת הציגה בדיון כרטיסי נוכחות חלקיים של תקופת עבודתו, אך לא נאמר כי הם שייכים לחודשים המדוברים ומקריאתם עולה כי הם שייכים לחודשים יוני, יולי ואוגוסט 2008.

 

17.        התובע העיד כי סוכם עמו כי בעבור שעת עבודה ישולמו לו 30 ₪ ושכרו בדרך כלל היה כ- 3,300 ש"ח (וכך עולה מתלושי השכר שצורפו לכתב התביעה) אולם בחודש נובמבר 2008 החליף טבחית שנעדרה ולכן עבד משמרות כפולות.

 

18.        הלכה היא כי על התובע הנטל להוכיח את תקופת עבודתו ושיעור שכרו (דב"ע נד/23-3 חיים פרינץ ואח' נ' נתי גפן ואח', פד"ע כו, 547). תביעת התובע לתשלום שכר עבודה הנה תביעה ממונית וכבר נקבע בפסיקה לעניין זה כי התובע ממון מחברו עליו נטל ההוכחה, להוכיח במדויק את סכום הממון שלו הוא זכאי מחברו ואין לפסוק בה בדרך של אומדנא דדינא (דב"ע לב/32-3 מרלן פרוימוביץ נ' ישראל בר-אדון, פד"ע ד, 39).

 

19.        ואולם, לכלל זה נקבעו חריגים הן בחקיקה והן בפסיקה. בחקיקה, נקבעו חובות רשומיות החלות על המעסיק המסדירות את זכויות העובדים, זאת נוכח הקושי המתעורר בתביעות להוכחת זכויות מכוח החוק כגון שכר עבודה.

 

20.        סעיף 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 קובע:

 

"מעביד חייב לנהל פנקס בדבר שכר העבודה המגיע לעובדיו, והשכר ששולם להם, וכן חייב הוא למסור לעובדיו, בכתב, פירוט שכר העבודה ששולם והסכומים שנוכו; שר העבודה יקבע בהודעה שתפורסם ברשומות את  סוגי המעבידים שעליהם יחול סעיף זה ואת הפרטים שיירשמו לפיו."

בהודעה בדבר סוגי מעבידים החייבים לנהל פנקס שכר [י"פ התשל"ז 748; התשס"ג
3604] נקבע שעל מעביד לרשום בפנקס השכר ובפירוט השכר שהוא מוסר לעובדיו את הפרטים שצוינו בתוספת והם, בין היתר: פרטים לגבי עובד ומעביד; התקופה שלגביה ניתן התשלום; רישום השכר הרגיל; התקופה או התקופות שבעדן שולם השכר; מספר ימי עבודה בתקופה שלגביה ניתן התשלום ומספר ימי העבודה בהם עבד העובד בפועל; שעות עבודתו בפועל של העובד; ערך השכר המשולם לעובד בעד שעת עבודה; תשלומים אחרים ופירוטם, כגון שעות נוספות, פריון עבודה, דמי הבראה וכיוצא באלה.

 

21.        בפסיקת בית הדין לעבודה בע"ע 212/06 ימית א.בטחון 1988 בע"מ – אלי אפרים ואח' [פורסם בנבו] ניתן ביום 12.11.08) נקבע:

 

"כללו של דבר: לנוכח השינויים במגמת הפסיקה והחקיקה בעניין נטל הראייה להוכחת תביעות שעניינן מימוש זכויות מכוח חוקי המגן; לנוכח הצורך להבטיח כי העובדים מכל השכבות במשק יוכלו לממש את זכויותיהם על פי חוקי המגן; לנוכח הגידול בהיקף התופעה של התעלמות מעבידים מחובות רישומיות ואי ציות לחוקי המגן, מן הראוי לתת ביטוי מעשי לנפקות המשפטית של הפרת המעביד את חובותיו הרישומיות, דהיינו חובותיו לנהל פנקס שכר, פנקס שעות עבודה ומנוחה, מתן אישורים לעובד וחובות אחרות החלות עליו על פי הדין. יש להחיל את ההלכה שנקבעה לעניין אי ניהול פנקס חופשה על אי קיום חובות רישומיות אחרות, דהיינו לקבוע כי בהעדר רישומים בקשר לעבודתו של העובד כמתחייב מהוראות חוק, יועבר נטל ההוכחה למעסיק."

 

22.        במקרה דנן לא הוצגו בפניי תלושי שכר לחודש נובמבר ודצמבר 2008 ובוודאי שלא הוצג פנקס שכר. בנוסף, אף לא נטען על ידי ב"כ הנתבעת כי יש בידיו כרטיסי נוכחות הסותרים את נתוני השכר שהובאו על ידי התובע. הנתבעת לא הכחישה, הן בכתב ההגנה והן בדיון שהתקיים כי יש לה חוב שכר כלפי התובע (סעיף 8 לכתב ההגנה). בשלב הסיכומים, החל ב"כ הנתבעת לקרוא מן הדף טענה חדשה של הנתבעת כי התובע לקח הלוואה של 1,500 ₪ ולכן הנתבעת נותרה חייבת לו רק 2,500 ₪ ואולם לא הוצגה כל ראייה לחוב נטען זה.

 

23.        מנגד, התובע הציג עדות סדורה בנוגע להיקף עבודתו והסביר כי עבד 5-6 ימים בשבוע, בין 5-6 שעות בימי חול ובשבתות בין 6-7 שעות. במסגרת זו העיד התובע כי אף פעם לא קיבל את כרטיסי הנוכחות משום שהנתבעת היתה מגישה אותם לרואה החשבון כדי 'לסדר את המשכורת'. משכך, ומאחר והנתבעת לא עמדה בחובותיה הרישומיות, ולא הציגה בפני בית הדין כל מסמך או גרסה נגדית הנוגעת לשכר העבודה שלא שולם לתובע, לא עמדה היא בנטל הראייה שעבר אליה, ולפיכך הריני מקבלת את טענת התובע וקובעת כי על הנתבעת לשלם לו סך של 5,230 ₪ בגין שכר עבודה לחודש נובמבר 2008 וימי עבודה בדצמבר 2008.

 

גמול עבודה בשבת

 

24.        טוען התובע כי בגין 273 שעות עבודה בשבת הוא זכאי לתוספת של 50%. התובע ערך חישוב של שעות העבודה שלו בשבת בין 18:00 לבין השעה 01:00 וצירף לתביעתו רשימה של כל השבתות בהן עבד מהן עולה כי תמיד החל לעבוד בשעה 18:00 וסיים בשעה 01:00.

 

25.        על פי הפסיקה, ככלל, אין עובד זכאי לגמול בעד עבודה במנוחה שבועית בעד עבודה במוצאי שבת. בהתאם לנפסק בדב"ע נה / 7 – 2 קיבוץ להבות חביבה - תמר מחול – אייזנברג ואח' (עבודה ארצי כח (1) 372), 25 שעות מתוך שעות העבודה בסוף שבוע/חג הן שעות מנוחה שבועית. בעב' (ת"א) 2860/04 ליבנת עירית – יבטח בע"מ, [פורסם בנבו], ניתן ביום 10.7.08, נפסק כי שעות שבת הן משעה 17:00 ביום ו' עד שעה 18:00 ביום שבת.

אולם, על פי הנפסק -

"ייתכנו מקרים שעבודה במוצאי שבת תיחשב כעבודה במנוחה שבועית אם לא קדמה לה הפסקה רצופה של 36 שעות כדרישת סעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה. שילוב של עבודה ביום שישי אחר הצהריים ועבודה במוצאי שבת יכול, בתנאים מסוימים, להיחשב כעבודה במנוחה השבועית. [ע"ע 1038/00 שלמה מנחם- שאול יוסף (לא פורסם, 19.12.02]."

26.        מן הנתונים שהוצגו בפניי עולה כי התובע, שחישב את 'שעות השבת' החל משעה 18:00, אינו זכאי לגמול נוסף עבור אותן שעות. ראשית, התובע עצמו לא פירט את שעות עבודתו לפני שבת בערב כי אם הגיש פירוט של כל מוצאי השבת בהם עבד בלבד. שנית, בכל מקרה על פי דו"חות הנוכחות שהוצגו עולה כי לעבודה במוצאי שבת קדמה הפסקת עבודה רצופה של 36 שעות. יצויין כי התובע לא התכחש בעדותו לדו"חות הנוכחות ואמר כי "הוא מניח" שהם שלו. לפיכך, התביעה ברכיב זה נדחית.

 

הודעה מוקדמת

27.        התובע העיד כי ביום 10.12.08, ביקש לקבל דמי הנסיעות על מנת שיהא לו סכום מינימאלי עד לתשלום השכר שכבר אמור היה להיות משולם עד אז, אך נאמר לו "שאם הוא רוצה להגיע לעבודה שיבוא ברגל ואם לא אז שלא יבוא בכלל". במהלך חקירתו הנגדית נשאל התובע האם שלח למנהל הנתבעת הודעת טקסט והשיב:

"נכון ששלחתי שלצערי אני לא יכול להגיע כיוון שאין לי שכר נסיעה. אם הוא היה כאן עם הפלאפון, היינו יכולים לראות את זה. זה היה מאוד אחראי מצידי כי יכולתי גם לא להגיע."  (עמ' 6 ש' 18-16 לפרוטוקול).

 

28.        אף אחד מבין הצדדים לא נקט בפעולות פורמאליות לעניין סיום יחסי העבודה. התובע לא הגיש מכתב התפטרות והנתבעת לא נתנה בידי התובע מכתב פיטורים. במצב דברים זה יש ללמוד על נסיבות סיום יחסי העבודה בעיקר מהתנהגות הצדדים בפועל, שהיא בעיקרה מצב עובדתי. יש לאמוד על עצם ההתנהגות של הצד אשר לו מייחסים את הכוונה להביא את יחסי העבודה לידי סיום. במסגרת זו יש ליתן את הדעת למכלול העובדות הרלוונטיות ומהן להסיק את המסקנה, ולא מקטע של דברים אלא מן התמונה כולה. (ר': עב' (ת"א) 4790/04 סרסור אימן – מאירמן יחזקאל – "מוסך מימרן" [פורסם בנבו] ניתן ביום 16.12.08).

 

29.        כעולה מדברי ב"כ הנתבעת, הנתבעת אינה מכחישה כי לא שילמה את שכרו בזמן משום 'שהיו לה קשיים פיננסיים'.

30.        גם בהתחשב בעובדה שרק התובע העיד בפניי, הרי שהתרשמותי הנה שהתובע לא פוטר  - אכן, במצב בו עובד אינו מקבל את שכרו עד כדי כך שהוא מתקשה להגיע למקום עבודתו משום אין לו כסף לנסיעות הנה סיטואציה קשה המצדיקה התפטרות, ואולם סבורה אני כי אמירתו של מנהל הנתבעת לא היתה אקט של פיטורים.

 

31.        התובע היה טבח במסעדה, תפקיד חיוני לכל הדעות. הודעה לטבח שלא להגיע לעבודתו  "מעכשיו לעכשיו" אינה מתיישבת עם מציאות שבה המעסיק צריך למצוא מיידית עובד אחר על מנת להיערך. ברור גם כי לא מדובר בכל עובד כי אם באדם מתאים שצריך לבשל על פי דרישות וסטנדרטים מסוימים בהתאם לאופי המסעדה. זאת ועוד, הודאת התובע בכך שהודיע לנתבעת 'שלצערו' אינו מגיע לעבודה משום שאין לו כסף לנסיעה מעידה כי הבין בעצמו שלא פוטר, שכן הוא ידע שבנתבעת עדיין ממתינים לו. לפיכך, הנני קובעת כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי פוטר ולכן אני דוחה את התביעה ברכיב זה.

 

חופשה שנתית

 

32.        התובע טען כי לא יצא אף פעם לחופשה אך לא קיבל פידיון ימי חופשה. הנתבעת טענה בעניין זה כי הסכומים 'מופרזים ומנופחים'. תשובה זו הנה כללית ואינה משיבה לעניין גופו.

 

33.        בהתאם לפסיקה העדר תיעוד בדבר ניצול ימי החופשה והימנעות המעביד מהצגת פנקס חופשה מעבירים אל המעביד את נטל הראייה להוכחת יתרת החופשה של העובד  (ר': דב"ע לא / 22 - 3 ציק ליפוט  - חיים קסטנר, פד"ע ג' 215, 219). כן ר' עניין ימית סעיף 34 לפסק הדין.

 

34.        מעיון בתלושי השכר של התובע עולה כי יתרת ימי החופשה שלו עמדה תמיד על 0 ולא התעדכנה.

 

 

 

35.        הנתבעת לא הציגה פנקס חופשה או כל אסמכתא אחרת ממנה ניתן ללמוד על יתרת ימי החופשה של התובע, לפיכך הנתבעת לא עמדה בנטל הראייה להוכיח יתרת ימי חופשה אחרת של התובע. יצויין כי החישוב של פידיון חופשה שנערך על ידי התובע - הכפלת השכר ב- 4% אינו נכון משום שהתובע עבד יותר מ- 75 ימים רצופים (סעיף 15 לחוק חופשה שנתית). החישוב הנכון אמור להעשות לפי סעיף 10 (ב) (2) לחוק חופשה שנתית באשר לעובד "בשכר". על פי חישוב זה, שיעור דמי החופשה גבוה במעט יותר מן הנתבע ועל כן, אני מקבלת את תביעתו של התובע ברכיב זה.

 

דמי נסיעות

 

36.        התובע טוען כי עלות כרטיס "חופשי חודשי" בתקופת עבודתו הייתה של 201 ₪. הנתבעת טענה בנוגע לרכיב זה כפי שנטען לעניין דמי חופשה כי הסכומים 'מנופחים ומוגזמים'. במהלך עדותו נשאל התובע מדוע לא ביקש שיוסיפו לו נסיעות והשיב כי ביקש אך זה לא עזר לו. במהלך חקירתו הנגדית נשאל התובע האם לא הסכים מלכתחילה לתנאים אלה והשיב כי הסכים ל- 30 ₪ לשעה חוץ מהנסיעות. (עמ' 5 ש' 25-28 לפרוטוקול). 

 

37.        מן השאלות שנשאל התובע ומכתב ההגנה עולה כי עמדת הנתבעת היא שהתובע הסכים איתה שיקבל את הסכום הנ"ל. יוזכר, כי הזכות לקבלת דמי נסיעות בהתאם לתעריף מסויים מעוגנת בצו הרחבה. זוהי זכות קוגנטית שאינה ניתנת לויתור ולכן בחוזה אישי לא ניתן להפחית ממנה או לבטלה. (ר': עב 300678/99 גל ארז – נשואה זנקס בע"מ ניתן ביום 24.10.02).           

 

38.        סבורה אני כי בנסיבות שבהם טענת הנתבעת הנה למעשה, שהסיכום בין הצדדים היה תשלום דמי נסיעות בגובה הרשום בתלוש (150 ₪) והנתבעת לא טענה כי שילמה לתובע עלות כרטיס "חופשי-חודשי" ומאחר וטענתה היחידה של הנתבעת הנה שהסכום 'מופרז' והנתבעת לא כפרה בעלות כרטיס "חופשי –חודשי" שצויין בכתב התביעה, הרי שגרסתו של התובע לא נסתרה והוא זכאי להפרשי נסיעות הן בגין החודשים בהם שולם סך של 150 ₪ בלבד, והן בגין החודשים בהם לא שולם לו דבר (08/ 12 – 11), ולכן אני מקבלת את תביעתו ברכיב זה.

 

 

פיצויי הלנה

39.        התובע תובע פיצויי הלנה מלאים בגין אי תשלום שכרו בחודשים נובמבר ודצמבר 2008. הנתבעת טוענת כי התובע לא הגיע לקחת את שכרו.

 

40.        "מעביד המציע תשלום פיצויי פיטורים והעובד מסרב לקבלם פטור מפיצויי הלנה אולם אין די בהצעה בלבד ויש לשלוח לעובד את הסכום המוצע, ..."

(ר': דב"ע מט/623 ליפשיץ נ' בית מרגוע מעלה החמישה פד"ע כ  362. תב"ע 35-809/97 איתמר בן יעקב – אומני מותגי מזון בע"מ, פורסם בנבו, ניתן ביום 9.3.98).

 

41.        על הנתבעת היה לשלוח לתובע את הסכום שידעה שנותרה לזכותו ולא 'לחכות שיגיע לקחת את כספו'.

 

42.        על היקף שיקול הדעת בפסיקת פיצויי הלנה נקבע, כי בהפעלתו צריך להביא בחשבון מחד – את מטרת פסיקת פיצויי הלנת שכר, שהיא הרתעת מעביד מלהלין את שכר העובד, ומאידך – את שיעורם הגבוה של פיצויים אלה, המהווה סנקציה דרקונית, מעין עונשית. ספק ביחס למגמה זדונית של המעסיק בעיכוב התשלום, צריך להתפרש לקולא, בהתאם לנסיבות ובהתחשב בהתנהגותו של העובד. (ר': ע"ע 1242/04 עירית לוד – אבלין דהאן, [פורסם בנבו] ניתן ביום 28.7.05). בנוגע לסמכות בית הדין להפחית פיצויי הלנה נקבע בע"ע 431/08 יהודה חלאוי – ברוך גרינברג בע"מ, ניתן ביום 8.6.09 כי ההכרעה כי בנסיבות העניין יש להפחית פיצויי הלנה מסמיכה את בית הדין להפעיל את שיקול דעתו והתחשב במכלול נסיבות העניין ובמסגרת שיקולו יתחשב בית הדין בהתנהגותם של בעלי הדין ובעיקר בהתנהגות המעביד.

 

43.        במקרה דנן, אף נציג מהנתבעת לא טרח להגיע לדיון ולמעשה התרשמותי הנה כי למרות שהנתבעת מודה בכך שלא שילמה את שכר התובע בזמן, היא אדישה למצב אליו נקלע התובע, והדברים באו לידי ביטוי גם בעדותו של התובע, שלא נסתרה, לפיה נאמר לו כי אם אין לו כסף להגיע לעבודה שילך ברגל, או שלא יבוא כלל. אמירה שכזו הנה רמיסה של זכות התובע לקבלת שכר עבודה בזמן ולזכותו להתפרנס בכבוד. מנגד, ההכרעה באשר לגובה השכר בחודשים 08/ 12-11 נבעה מכך שהנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה. לפיכך, אני קובעת כי לאור מטרתן ההרתעתית של הוראות חוק הגנת השכר, הנתבעת תשלם לתובע פיצויי הלנת שכר לחודשים נובמבר ודצמבר 2008 בסך של 6,000 ₪.

 

44.        כמו כן, באשר לפיצויי ההלנה המפורטים בסעיף 7 לכתב התביעה בגין חודשים יולי עד אוקטובר 2008 – בהקשר לכך יצויין כי ב"כ הנתבעת טען בשלב הסיכומים כי לנתבעת היו "קשיים פיננסיים" והיא התקשתה לשלם משכורות עד ליום 10 בכל חודש, אבל 'למען ההגינות' הודיעה על כך לכל המועסקים במסעדה. דברים אלו לא גובו בראיות, ואולם אציין כי גם אם הדברים נכונים, עצם האמירה לעובדים מדי חודש כי לא יקבלו את שכרם בזמן אינה משנה את החוק ואינה יכולה להפוך את האיחור בתשלום השכר לנורמה. לתובע הזכות לקבל את שכרו במועד והוא אינו אמור לתת מידי חודש 'אשראי' לנתבעת.

 

45.        מרבית פיצויי ההלנה שנתבעים בסעיף 7 לתביעה התיישנו בהתאם לסעיף 17א (א) לחוק הגנת השכר, משום שהתביעה הוגשה ביום 6.1.09, למעט משכורת חודש 10/08 ששולמה ב- 2.12.08 (כעולה מדף החשבון שצורף לתלוש חודש 10/08), לפיכך אני מקבלת את התביעה לפיצויי הלנת שכר אותו חודש ומעמידה אותו על סך של 1,177 ש"ח. 

 

46.        סוף דבר – הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 ימים מיום שיומצא לה פסק הדין את הסכומים כדלקמן:

 

47.        5,230 ₪ בגין שכר עבודה לחודשים נובמבר ודצמבר 2008 בצירוף פיצויי הלנה בסך של 6,000 ₪.

 

48.        פיצויי הלנת שכר חודש 10/08 בסך של 1,177 ₪.

 

49.        1,228 ₪ בגין פדיון חופשה שנתית בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.09 ועד למועד התשלום בפועל.

 

50.        676 ₪ בגין הפרשי דמי נסיעות ודמי נסיעות שלא שולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.09 ועד למועד התשלום בפועל.

 

51.        הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט בסך 1,500  ₪. יש לציין כי במהלך הדיון התברר כי הנתבעת לא שילמה הוצאות התובע שנפסקו לטובתו בדיון הראשון שהתקיים, בסך
350 ₪. עובדה זו מלמדת על זלזול בהחלטות בית הדין ולכך נתתי דעתי בפסיקת ההוצאות.

 

 

5129371

5467831352.      על פסק הדין ניתן להגיש בקשת רשות לערער לבית הדין הארצי לעבודה, בתוך 15 ימים ממועד המצאת פסק הדין.

 

ניתן היום כ"ו באב, תשס"ט (16 באוגוסט 2009) בהעדר הצדדים.

 

חנה שניצר   רהב 54678313-1366/09

 

5129371

54678313

 

001366/09דמ 720 ציפורה דוידי

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה