בתי המשפט

 

 

 

 

 

 

 

פסק דין

 

בפני תביעה על סך 4,500 ש"ח  שנוהלה בסדר דין מהיר.

 

התובעת הינה לקוחה של בנק הפועלים (להלן: "הנתבע").

 

לטענת התובעת פנתה לנתבע בבקשה "לסגור" סך של 215,000 ש"ח בתכנית קצרת מועד של עד שנתיים. לשאלתה מה גובה הריבית ש"תקבל" נענתה שהיא בסך 4.1% ריאלי(+ מדד) מסכום החסכון.  התובעת טוענת כי עובדה זו חקוקה היטב בזכרונה.

 

לטענתה התעקשה במפורש על משך זמן זה של התכנית (עד שנתיים) מכיוון שידעה מראש כי תזדקק לכסף בעתיד הקרוב עובדה שלטענתה התממשה בפועל.

 

מספר חודשים לפני תום השנתיים  כשהתבקשה משיכת הכספים התברר כי הריבית לשנתיים הינה 3.1% בלבד. התובעת טוענת כי התברר לתובעת בדיעבד כי הריבית שהובטחה לה הינה לתכנית בת 4 שנים ובנקודת יציאה לאחר שנתיים הריבית היא 3.1%. התובעת טוענת כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב וכי הנזק הכספי שנגרם לה הינו 4,500 ש"ח  (הפרש הריביות).

 

מנגד טוענת הנתבעת כי התובעת פנתה לנתבעת וביקשה לסגור כסף בתוכנית חסכון לטווח ארוך.

לטענתה הוצעו לתובעת שתי אפשרויות השקעה : האחת, השקעה בתכנית חסכון לתקופה של שנתיים הנושאת הצמדה וריבית בגובה 3.1% והשניה השקעה בתכנית חסכון לתקופה של ארבע שנים הנושאת הצמדה וריבית בגובה 4.1%

 

לטענת הנתבעת, הוסבר לתובעת באופן מפורש כי התכנית לטווח ארוך יותר מאפשרת יציאה לאחר שנתיים ולאחר שלוש שנים בריבית בשיעור מופחת וכי הוסברו לה הריביות המופחתות. עוד טוענת הנתבעת כי התובעת קבלה החלטתה במודע לאחר קבלת כל הנתונים הרלבנטיים לרבות פרטי תשלומי הריבית במסגרת תכנית זו.

 

ניהול התיק  התקיים, כאמור, בהליך של "סדר דין מהיר" ולכן פסק דין זה יהיה מתומצת כמצוות תקנה 214 ט"ז לתקנות סדר הדין האזרחי.

 

דיון:

 

ראשית  המסגרת הנורמטיבית החולשת על האירועים במקרה דנן.

 

למעשה, חלות בענייננו מספר מערכות דינים. הראשונה, חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (להלן: חוק הבנקאות).

 

חוק זה קובע את האחריות שיש לבנקים כלפי לקוחותיהם, ובין היתר איסור הטעיה (סעיף 3), איסור פגיעה בנסיבות מיוחדות (סעיף 4) וגילוי נאות (סעיף 5) (על כך ראה ע"א 7451/96 אברהם נ' בנק מסד בע"מ, פ"ד נג(337 ,(2 ). עוד חובות לגילוי נאות, ניתן למצוא החוק הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992.

 

מערכת הדינים הנוספת היא המערכת הכללית של דיני החוזים, ובפרט חובת תום הלב כפי שזו מוגדרת בסעיפים  12ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, וככל שחובות אלה חלות על פעולות הבנק מכוח סעיף 61(ב) לחוק. נדגיש, כי אין מדובר בחובת תום לב רגילה שחלה על צדדים לחוזה, כי אם חובת תום לב מוגברת, ראה ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל נ' צבאח, פ"ד מח (2) 598 ,573:

 

"הבנק חב בחובת גילוי של פרטים מהותיים ללקוחותיו מכוחן של אותן חובות אמון המוטלות עליו, אף מעבר לחובות המוטלות על צדדים לחוזה רגיל, ואולם כשם שהיקפן ורמתן של חובות האמון משתנים ממקרה למקרה ומשירות לשירות כך גם תחולתה והיקפה של חובת הגילוי משתנים אף הם. הבנק חב בחובת גילוי של פרטים מהותיים ללקוחותיו".

 

על חובת תום הלב המוגברת ראה ת"א (תל-אביב-יפו) 45/92 בנק המזרחי המאוחד נ' אדריאטיק, תקדין-מחוזי 1642 ,(2)97 ובספרם של ג' נרקיס מ' מור "חובות החלות על הבנקים" (תל-אביב, 2002), בעמוד 134 כדלהלן:

 

"חובת תום-הלב שיש להחיל על הבנק, איננה זו שיש להחיל במערכת יחסים עסקית אחרת, ואינה ברמה של אדם לאדם אדם, כי אם ברמה של אדם לאדם מלאך. עיקרון תום-הלב המעוגן בסיפא של סעיף 39 לחוק החוזים, מחייב את הבנק להתחשב בלקוח ובמטרת החוזה כאשר הוא מגשים את זכויותיו החוזיות של האחרון.

 

במילים אחרות, על הבנק לראות לנגד עיניו את טובתו של הלקוח..".

 

מן הכלל אל הפרט

 

ב"כ הנתבע המלומד שהיטיב לטעון בפני טען כי דין התביעה להדחות מאחר שמדובר בטענה בעל פה כנגד מסמך בכתב ועל פי ס' 80 לחוק הפרוצדורה העותומנית חובה להוכיח טענה כזו בראיות בכתב ולתובעת אין ראיה בכתב שיכולה לתמוך בטענה שלה מלבד דבריה שלה. (עמ' 11 לפרוטוקול מיום 4/11/04).

 

אינני יכול להסכים עם ב"כ הנתבע המלומד כי זהו הכלל שיש ליישמו  במקרה שלפנינו.

כב' השופט קדמי בספרו "על הראיות" הפן האזרחי עמ' 53 עומד על הרחבת הכלל "ראשית ראיה" בכתב:

 

"לכאורה , עפ"י הלשון הפשוטה של הרישא- אין לצאת ידי חובת "דרישת הכתב" הכלולה בה, אלא ע"י הצגת מסמך המוכיח- הוא עצמו- הוכחה מלאה ושלמה את דבר עשייתה של הפעולה המשפטית הנדונה ואותו מסמך יראה כהוכחה בלעדית לפרטיה של אותה פעולה.

ברם, על רקע גישתו של החוק הצרפתי ממנו נשאבו הוראות ס' 80 ובעקבות התמורה החברתית שחלה בארץ ישראל מאז חקיקת ההוראה ועד להקמתה של מדינת ישראל- הרחיבה ההלכה הפסוקה את משמעות הדרישה וקבעה: כי ניתן יהיה להשיג את תכליתה הפרובטיבית של ההוראה גם ע"י הצגת מסמך שיש בו אך "ראשית ראיה" להוכחת אותה פעולה משפטית ואין מניעה להשלים ההוכחה בעדות בעל פה.  (ראה: ע"א 65/49 משה פריזלר נ' פריץ וויס  פ"ד כרך ה' (2) 893;)

 

בעמ' 54 לספרו "ראשית ראיה" - איזוהי?

 

מציין:

 

א)                 א)                 הכלל הוא כי "ראשית ראיה" – כראיה המושלמת- חייבת להיות בכתב; ורק "ההשלמה לה יכול שתעשה בעדות בעל פה.

ב)                  ב)                   דין הוא שמסמך לא ייראה כ"ראשית ראיה" אלא אם כן יצא "מתחת ידו של הנתבע" ויש בתוכנו "כדי לקרב אל האמת את העובדה הנדונה; ו"יצא מתחת ידו של הנתבע" משמעו- נעשה על ידו או מטעמו.."

ג)                   ג)                    אשר על כן: הודאת חוץ של בעל דין שאינה בכתב- לא תשמש "ראשית ראיה"… להבדיל מהודאה הכלולה בעדות שמוסר בעל דין במסגרת הדיון בבהמ"ש אליה יש להתייחס כאל מסמך כתוב."

 

כיצד דברים אלו מתקשרים לעניננו?

 

ככלל ומטבע הדברים פעולה בין בנק ללקוח נעשית בדרך דיסקרטית. הלקוח מעוניין לשמור על חשאיות פעולותיו ובדרך כלל מבצע פעולות השקעה מול נציג הבנק שבו נותן הוא את אמונו ואשר מחתים אותו על טפסים סטנדרטים והכוללים מס' רב של סעיפים וברוב המקרים אף מדובר בהדיוטות ועל כן זהו אחד הרציונלים אשר הביאו לקביעה כי הבנק חב בחובת תום לב מוגברת ללקוחותיו. פעולות בין בנק ללקוחו (השקעת כספים בעיקר) שנעשות בד"כ ב"אחד על אחד"  הינן פעולות אשר ברוב המקרים קשות ל"תקיפה משפטית"   משום שהוכחת הטענות של הצד הטוען שנפגע הינה משימה קשה ביותר.

 

בע"א 65/49 פרייזלר נ' וייס   (פד"י ה(2) עמ' 878) נקבע שאין לקבוע באופן מדוייק את מידת ההוכחה שצריך להכיל המסמך שבכתב (המהווה את ראשית הראיה- הערה שלי-מ.ק)

דבר זה יהיה תלוי בהערכת תוכנו של המסמך לאור העדות האחרת – הערכה הנתונה לשיקול דעתו של בהמ"ש השומע את העניין בדרגה ראשונה.

 

נציגת הנתבעת נשאלה בדיון מיום 4/11/04 עמ' 8 :

 

"ש. שאלתי אם התובעת בקשה לסגור תוכנית לשנתיים?

ת. אני נתתי לה אפשרות חילופית… היא אמרה שיש כסף שהיא אוספת ויכול להיות שתצטרך אחרי שנתיים. אמרתי לה אם תוציאי אחרי שנתיים לא תפסידי כלום."

 

דברים אלה העולים מעדותה הסותרת של נציגת הנתבעת יש בהם לטעמי ראשית ראיה.

התרשמתי מדברי התובעת בעדותה לפני ודבריה היו אמינים וכנים יותר מעדותה של נציגת הנתבעת.

 

בדיון מיום 12/9/04  נשאלה נציגת הנתבעת ע"י בית המשפט והצהירה  כי הינה יועצת השקעות, יש לה רשיון מטעם הרשות לניירות ערך וכי התובעת הגיעה אליה לייעוץ (ההדגשה שלי- מ.ק).  דברים אלו נתבררו כלא נכונים. בחקירתה מיום 4/11/2004 נשאלה מה היה תפקידה בזמן שהתובעת הפקידה את כספה במהלך 2002 והודתה כי היתה  אז פקידת השקעות ולא היה לה רישיון ייעוץ ( עמ' 7) . סתירה זו כמו תשובות מתחמקות  אחרות  פגעו במהימנותה של העדה והביאו אותי למסקנה כי גרסתה של התובעת עדיפה מפני מגרסתה של הנתבעת.

 

ודוק – אין אני בא לדון בסוגיית סוג ההשקעה והאם זו מצריכה ייעוץ מטעם מי שיש לו רישיון ייעוץ השקעות, ואין אני מחווה דעתי במחלוקת שבין רשות ניירות ערך ואיגוד הבנקים בעניין (ראה לעניין זה ה"פ 431/01 איגוד הבנקים נ' הרשות לניירות ערך , תק-מח 2002(3) 14800 , אלא מצביעה על פגם במהימנות עדת התביעה.

הבהרות העדה וב"כ המלומד על כי בדיון הקודם הבינה שביהמ"ש שואל בקשר למצבה "הנוכחי" לעומת מצבה ביום מתן הייעוץ וכי באותה עת ולאור סוג ההשקעה לא היה צורך כלל ברישיון ייעוץ, לא מקובלות עלי ונראות כניסיון – למפרע – לתקן  רושם של ניסיון להטעות את בית המשפט.

 

התובעת, לשאלת ב"כ הנתבע המלומד,  הבהירה כי "אני דברתי רק על שנתיים" . "אני רציתי שנתיים והיא סידרה לי לשנתיים". "ושתוך דקות ספורות נגמר העניין".

עדות התובעת היתה קוהרנטית, עקבית והגיונית. התרשמתי שהתובעת איננה "רודפת בצע" אלא מי שעומדת על זכותה לקבל את התשואה שהובטח לה כדין ותו לא. מאידך זיכרונה של נציגת הנתבעת התגלה כ"זיכרון סלקטיבי" לחלוטין.

 

על פי תשובות נציגת הנתבעת זו זכרה פרטים רבים ביחס לעסקה הספציפית הזו אשר תומכים בגרסתה  (עמ' 8 לפרוטוקול מיום 4/11/04 ) "אני זוכרת שהיא באה כמה וכמה פעמים והתלבטה ביחס לתוכניות אני אפילו שירטטתי לה את התכנית בצורה מאד ברורה" ואילו שנשאלה בשאלות אשר יש בהם להבהיר את הלך הדברים דאז ענתה בתשובות מתחמקות אשר היה בהם ניסיון לצייר עצמה כמי שעמדה בכל חובותיה כלפי התובעת (כך למשל כשנשאלה על תוכנית שלישית של יציאה לאחר שלוש שנים – ענתה שלא הציעה זאת  כלל – כשבפועל גם אופציה זו מצויה בנספח ב' לתצהירה).

 

לו נציגת הנתבעת היתה מעידה שהמסמכים נחתמו בפניה ולפי מיטב זכרונה פעלה על פי הנוהלים, יתכן שאמינותה היתה גבוהה יותר. משהחלה בציטוט דברים שנאמרו לפני כ"כ שנים במדויק, כאילו זוכרת פגישה אחת מיני רבות  כ"כ עם לקוחות הבנק ודווקא בצורה כה דייקנית, שכנעני שאין מאחורי דבריה דברי אמת מבחינת "כל המוסיף גורע" (ראה תוספות, מסכת סוכה דף ל"א עמוד ב',  ד"ה הואיל ואמר).

 

לאור האמור לעיל מצאתי כי יהיה זה נכון וצודק לחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 4,500 ש"ח+ מ.ע.מ בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת סך של 3,000 ₪ + מע"מ  בעבור שכר טרחת עורך דין וכן הוצאות משפט.

 

 

 

המזכירות תשלח פסק דין זה בדואר רשום לצדדים

 

 

ניתן היום כ"א בטבת, תשס"ה (2 בינואר 2005) בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

 

קלדנית: שלומית שלום