עע 1137/02

 

יוליוס אדיב

מערער והמשיב שכנגד

נגד

 

1. החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ;

2. גדעון ישפה ;

3. אבנר ישפה ;

4. חברת מקרקעין רחביה בע"מ;

5. חברת מקרקעין רחביה בע"מ

 

 

 

המשיבים והמערערים שכנגד

  

ע"ע  1147/02

 

מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ       המערערת

 

1. יוליוס אדיב ;

2. החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ ;

3. גדעון ישפה ;

4. אבנר ישפה ;

5. חברת מקרקעין רחביה בע"מ

 

 

 

 

המשיבים

 

בפני: השופטת נילי ארד, השופט שמואל צור, השופטת ורדה וירט - ליבנה

          נציג מעבידים ישראל בן-יהודה

 

בשם המשיבים בע"ע 1137/02 (המשיבים 2-5 בע"ע 1147/02) - עו"ד אהרון בארי

בשם המערערת בע"ע 1147/02 - עו"ד גב' חנה גרבל

                      

                      פסק דין

 

השופט שמואל צור

 

1.     מעביד אינו מקיים את חובתו, המעוגנת בהסכם קיבוצי, להעביר לקופת גמל תשלומים לצורך הבטחת זכויות עובדיו לפנסיה. בשל כך קופת הגמל מסרבת להכיר בזכויותיו של העובד לפנסיה לפי תקנות הקופה. העובד נמנע מלתבוע את קופת הגמל, אך תובע את המעביד על הסכומים להם הוא זכאי מן הקופה. המעביד מגיש הודעת צד ג' נגד קופת הגמל. אילו עילות תביעה נוצרות במערכת יחסים משולשת זו? האם עומדת לעובד תביעה כלפי המעביד גם אם לא תבע את קופת הגמל?

 

5129371ועוד: המעביד הוא חברה הנמצאת בקשיים ולא ניתן להיפרע ממנה. בהנחה שקיימת לעובד עילת תביעה כלפי המעביד, האם יש לו גם עילה להרמת מסך ההתאגדות כלפי בעלי המניות בחברה?

 

שאלות אלה עומדות במרכז הדיון בערעורים שבפנינו, אשר נדונו במאוחד.

 

2.     וזה הרקע העובדתי הנוגע לענייננו:

 

(א)   מר יוליוס אדיב (להלן - העובד) עבד במלון "טירת בת-שבע" מחודש אפריל 1994 ועד 25 לאוקטובר 1998. החל מראשית שנת 1998 הפעילה את המלון החברה לפיתוח ומלונאות רחביה בע"מ
(להלן - משיבה 1 או המעסיק) וקודם לכן הפעילה את המלון חברת מקרקעין רחביה בע"מ (להלן - משיבה 4). גדעון ישפה ואבנר ישפה הם בעלי מניות ומנהלים במשיבות הללו.

 

(ב)   לפי הסכם קיבוצי בענף המלונאות החל על המעסיק (המשיבה מס' 1 וקודם לכן המשיבה מס' 4), חייב המעסיק לבטח את עובדיו בפנסיה מקיפה. על פי ההסכם, המעסיק הפריש לקרן פנסיה מקיפה 17.5% משכרם הכולל של העובדים, 12% מהם על חשבון המעסיק ו-5.5% משכרו של העובד. בענייננו, הסדר הפנסיה המקיפה נעשה באמצעות קופת הגמל "מבטחים" (להלן - מבטחים).נ

 

(ג)    בחודש אוקטובר 1998 הפסיק העובד את עבודתו במלון בשל מצב בריאות לקוי, וביקש לעמוד בפני ועדה רפואית של מבטחים. מבטחים סירבה לבקשה בטענה שהמעסיק לא העביר הפרשות כדין עבור העובד מאז חודש מאי 1996 ובשל כך נשללו ממנו זכויותיו לפנסיה.

 

(ד)   העובד הגיש תביעה בבית הדין האזורי בירושלים לחייב את המעסיק בתשלום פיצויים על הפרת ההסכם הקיבוצי ולתשלום הפנסיה המגיעה לו. כמו כן תבע העובד תשלומים עבור פיצויי פיטורים, אי הפרשה לקרן השתלמות, ביגוד ופיצוי על עגמת נפש. המעסיק הגיש הודעת צד ג' נגד מבטחים, בה ביקש לשפות אותו על סכומים בהם יחוייב כלפי העובד.

 

(ה)   בנפרד מתביעה זו, ועוד בשנת 1997, הגישה מבטחים תביעה נגד המעסיק לתשלום חובו לקופה עבור ביטוח עובדיו (תב"ע 50/97-6). בתביעה זו הושג הסדר של פשרה מיום 27.10.99, בו הוסכם כי המעסיק ישלם למבטחים סכום של 88,694.99 ש"ח בתשלומים. המעסיק שילם את רוב הסכום עליו הוסכם, אך לא את כולו. בעניין זה נטושה מחלוקת בן הצדדים לגבי היתרה שלא שולמה. מחלוקת זו לא נדונה בבית הדין האזורי ונשארה בלתי פתורה גם בפנינו.

 

(ו)    בחודש מארס 2001 - בעיצומו של הדיון בבית הדין האזורי - הסכימה מבטחים להעמיד את העובד בפני ועדה רפואית לקביעת מצבו הרפואי ליום סיום העבודה. הועדה הרפואית קבעה כי העובד אינו מסוגל לעבוד וקבעה לו נכות מלאה מנובמבר 1998. עם זאת, לא היתה מוכנה מבטחים לשלם לעובד את קצבת הנכות לה הוא זכאי, מן הטעם שלא קיבלה את התשלומים המגיעים לה מן המעסיק.

 

(ז)    על פי הסדר זמני שהושג בין הצדדים בבית הדין האזורי בחודש ינואר 2000, שילם המעסיק לעובד תשלומים במקום פנסיית נכות, זאת עד למתן פסק הדין בבית הדין האזורי (מארס 2002).ב

 

3.     בית הדין האזורי (סגנית השופט הראשי רונית רוזנפלד ונציגי ציבור ממליה וקליינר - תיק ע"ב 2443/98) קיבל את התביעה בחלקה בלבד. בית הדין האזורי דחה את תביעת העובד נגד המעסיק בקשר לתשלומי הפנסיה מן הטעם שהעובד לא מיצה את זכות התביעה העומדת לו כלפי מבטחים. עם זאת התקבלה תביעת העובד כלפי המעסיק לתשלום הפרש כספים לקרן השתלמות והפרש תשלומי פיצויי פיטורים. כמו כן חייב בית הדין האזורי את המעסיק לשלם למערער פיצוי על עגמת נפש בסך 40,000 ש"ח. אשר למבטחים, בית הדין האזורי קבע אמנם שלמבטחים לא קמה הזכות להימנע מתשלום פנסיה לעובד, אך נמנע מלהעניק סעד בעניין זה בשל כך שמבטחים לא נתבעה על ידי העובד ובשל כך שתביעת העובד כלפי המעסיק נדחתה.

 

4.                 על פסק דין זה הוגש ערעורו של העובד וערעור שכנגד של המעסיק (ע"ע 1137/02). מבטחים הגישה ערעור נפרד (ע"ע 1147/02). שני הערעורים נדונו במאוחד.

 

                   ערעור העובד נסב על דחיית תביעתו כלפי המעסיק לתשלום סכומי הפנסיה שהיו מגיעים לו ממבטחים. לטענתו, אין חולק כי זכאי הוא לפנסיה ואין זה סביר שזכותו לא תתממש רק בשל התחשבנות ומחלוקת שבין המעסיק למבטחים. במיוחד - כך טוען העובד - אין זה צודק להימנע מחיוב המעסיק על רקע העובדה שהמעסיק נמנע מלהעביר למבטחים את הכספים שניכה מעובדיו לצורך הבטחת זכויותיהם. באת כח העובד מדגישה כי אין העובד דורש לעצמו תשלום כפול (מן המעביד מקופת הגמל כאחד) אך אין זה צודק, כך הטענה, שהוא יעמוד מול שוקת שבורה ולא יהיה זכאי לזכויותיו מכל מקור שהוא. כמן כן נסב הערעור על המנעות בית הדין האזורי מלפסוק פיצויי הלנת פיצויי פיטורים ועל קביעת בית הדין האזורי כי לא התקיימו תנאים המצדיקים הרמת המסך.

 

                   הערעור שכנגד של המעסיק נסב בעיקרו על חיובו בפיצוי עגמת נפש לעובד. כמו כן נסב הערעור שכנגד על החלטת בית הדין האזורי להימנע מפסיקת הוצאות.

 

       ערעור מבטחים נסוב על קביעת בית הדין האזורי שלא התקיימו התנאים הקבועים בחוק המשחררים את מבטחים מחובת תשלום פנסיה לעובד שמעבידו נמנע מלשלם את חובו לקופה.

 

5.     נדון במערכת יחסים משולשת זו. נפנה תחילה לקשר שבין מבטחים למעסיק. אף שהעובד לא תבע את מבטחים, הקשר שבין מבטחים למעסיק נדון במסגרת הודעת צד ג' ששלח המעסיק למבטחים, בעקבות תביעת העובד. קשר זה שבין המעסיק למבטחים הוא מפתח להבנת מעמדו של העובד בתביעתו כלפי המעסיק. לאחר מכן נדון ביחסי העובד וקופת הגמל ולבסוף - והעיקר - ביחסי העובד והמעסיק ובקשר שבין תביעת העובד את המעסיק לבין תביעת העובד את קופת הגמל. בסוף דברנו נתייחס גם לשאלת הרמת מסך ההתאגדות.

 

קופת גמל - מעסיק

 

6.     מבטחים היא קופת גמל. מבטחים מתקשרת בהסכם קיבוצי עם ארגון מעבידים לפיו זכויות לפנסיה של עובדים בשרות המעבידים יובטחו במבטחים. ההסכם הקיבוצי קובע אילו סכומים יופרשו למבטחים מכספי המעביד ומכספי העובד וזכויות העובדים מובטחות בהתאם להוראות תקנות מבטחים. ההסכם הקיבוצי יוצר קשר משפטי בין מבטחים לבין כל אחד מן המעבידים עליהם חל ההסכם. קשר משפטי זה מעניק למבטחים זכות תביעה כלפי המעביד במקרה שזה האחרון אינו דואג להעביר את התשלומים השוטפים לקופה. זכות התביעה של הקופה כלפי המעביד מעוגנת בסעיף 28 (א) (2) לחוק הגנת השכר תשי"ח - 1958 (להלן - החוק). בנקודה זו עומדת לימינה של הקופה גם הוראת סעיף 19 א' (א) לחוק לפיה חוב של מעבידים לקופת גמל כמוהו כשכר מולן:

 

"יראו כשכר מולן גם סכום שמעביד חייב לקופת גמל, בין שהסכום מגיע ממנו במישרין ובין שהמעביד חייב לנכותו משכר העובד, ובלבד שהסכום אשר חייב המעביד לנכות לא שולם לקופה תוך 21 יום מהיום שבו רואים כמולן את השכר שממנו היה עליו לנכות...".ו

 

 

נדמה שאין צורך להכביר מלים על יעילותה וכוחה המרתיע של סנקציות ההלנה, אשר נועדה להבטיח שתשלומים שחייב מעביד לקופת גמל - בין אם תשלומים המוטלים עליו ובין אם תשלומים שהוא מנכה משכר עובדיו - ישולמו לקופה במועדם וכסידרם.נ

 

7.     במקרה הנדון, מבטחים הגישה תביעה כספית נגד המעסיק. בתביעה זו ביקשה מבטחים לחייב את המעסיק לשלם לה את חובו של המעסיק עבור זכויות עובדיו. תביעה זו התבררה בהליך נפרד והתייחסה לכלל עובדי המעסיק ולא לעובד הבודד דוקא. בתביעה זו הושגה פשרה לפיה על המעביד לשלם לקופה סכום כלשהו. פשרה זו, אף שקיבלה תוקף של פסק דין, לא בוצעה בשלמותה ובין הצדדים (מבטחים והמעסיק) נותרה בעינה מחלוקת שטרם יושבה.

 

                   העובד המערער לא היה צד לאותה תביעה ולמעשה מערכת ההתחשבנות שבין מבטחים למעסיק אינה מעניינו. מן הראוי לציין כי בית הדין האזורי קבע, כמימצא עובדתי, כי תביעת מבטחים לא התייחסה כלל לזכויות העובד (עמ' 19), כך שגם אם המחלוקת שבין מבטחים למעסיק היתה מיושבת, עניינו של העובד לא היה בא על פתרונו.

 

       עובד - קופת גמל

 

8.     מערכת היחסים שבין קופת הגמל והמעבידים מקורה בקשר החוזי הישיר שביניהם. עם זאת, למערכת יחסים זו השפעה גם על זכויותיו של העובד. לעובד זכויות ביחסיו עם המעסיק (ועל כך נעמוד בהמשך) ולעובד זכויות כלפי הקופה. זכויותיו של העובד כלפי הקופה נגזרות לא רק ממעמדו כעמית בקופה אלא גם ממנגנוני ההגנה שנקבעו בחוק עצמו. בעניין זה קבע המחוקק מנגנוני הגנה על העובד לבל ייפגע ממצב בו המעביד אינו עומד בהתחייבויותיו כלפי הקופה. הוראת המפתח בעניין זה קבועה בסעיף 19 א' (ד) לחוק, לאמור:

 

"סכום שמעביד חייב לקופת גמל כאמור בסעיף קטן (א), יראו לעניין זכויות העובד או חליפו כלפי קופת הגמל כאילו שולם במועדו".

 

לפי זה, זכויותיו של עובד בקופת גמל מובטחות גם אם המעביד נמנע מלשלם את חובו לקופה. זוהי הוראה מיוחדת אשר נועדה, במובהק, להגן על זכויות העובד ולמנוע מצב בו יפול קורבן להפרת הסכם מצד המעביד כלפי הקופה או לסכסוך שבין השניים (דב"ע נו/10-6 איילון - אנוך פד"ע ל"ב 629, 642).

 

9.     אולם לא לעולם חוסן. קופת הגמל אשר לא מקבלת את תשלומי המעביד להבטחת זכויות עובדיו, אינה נושאת על חשבונה במחדלי המעביד לאורך זמן, ובידה להשתחרר מחובתה כלפי העובד בתנאים מסוימים. לעניין זה קובע סעיף 19 א' (ח) לחוק כך:

 

"(ח)          עברו ששה חודשים מהמועד שנקבע בסעיף קטן (א) ולא שולם חובו של המעביד לקופת הגמל כאמור בסעיף קטן (א), רשאית קופת הגמל להודיע על כך בכתב לעובד, עם עותק למעביד, ומשעברו ששה חודשים נוספים מיום מסירת ההודעה ולא שולם החוב לקופת הגמל, לא יחולו לגבי אותו חוב הוראות סעיף קטן (ד) אם קבע בית הדין האזורי לעבודה שהפיגור בגביית החוב חל שלא עקב רשלנותה או חל עקב נסיבות אחרות המצדיקות את הקופה".

 

שלושה תנאים מקופלים בהוראה זו אשר רק בהתקיימות כולם כאחד, משוחררת קופת הגמל מעולה של הוראת סעיף 19 א' (ד) לחוק בדבר אחריותה כלפי העובד: האחד - חלוף הזמן: קופת הגמל אינה משתחררת מאחריותה כלפי העובד לפני חלוף שנה תמימה מיום שהמעביד חדל לשלם את חובו לקופה. השני - הודעת הקופה לעובד לאחר חלוף 6 חודשים ראשונים מאז נמנע המעביד מלשלם את חובו לקופה והשלישי - קביעה של בית הדין לעבודה כי הפיגור בגביית החוב אינו נעוץ ברשלנות הקופה או שקיימות נסיבות אחרות המצדיקות שחרור הקופה מהתחייבויותיה כלפי העובד, כגון - שהמעביד נמצא בהליכי פירוק ואין סיכוי של ממש לגבות את החוב (פס"ד איילון, שם, בעמ' 643).ב

 

שילובן של הוראות סעיף 19 א' (ד) ו-(ח) נועד ליצור איזון כלשהו בין הצורך להגן על העובד לבין הצורך להגן על הקופה. עומד על כך בית הדין הארצי בפרשת אילון (שם בעמ' 642):

 

"... אולם כדי להגן על העובד מפני פגיעה, שמקורה במעביד, פגע המחוקק בזכות הקניין של קופת הגמל דוקא. לפיכך, בעת פרשנות ההוראות המאפשרות לקופת הגמל להשתחרר מחבותה, וסעיף קטן (ח) בפרט, יש לתת את הדעת לאיזון שביקש המחוקק להשיג. סעיף קטן (ח), כשלעצמו, בא להגן על קופת הגמל דוקא. זאת ועוד: בהתאם לסעיף קטן (ח) חייבת קופת הגמל ליידע את העובד בדבר קיומו של החוב ולהבהיר לו כי זכויותיו עלולות להפגע כתוצאה מכך. לאחר הודעה זו ניתנה לעובד תקופה בת 6 חודשים בטרם יפגעו זכויותיו. בתקופה זו ביכולתו של העובד לפעול אצל המעביד לשם תשלום החוב, הן במישור האינדיווידואלי והן באמצעות נציגות העובדים... אולם המחוקק אינו מוכן להעביר את האחריות לפתחו של העובד בלבד.  על קופת הגמל הוטל הנטל לפעול להגנתו של העובד, שהרי עליה להראות, לפי הסעיף, כי הפיגור בגביית החוב לא נגרם עקב רשלנותה..."

 

נעלה מספק כי, לפי החוק, קופת הגמל אינה יכולה להשתחרר מאחריותה לזכויות העובד במשלוח מכתב לאחר 6 חודשים בהם המעביד אינו משלם את חובו. תנאי זה אמנם הכרחי, אך לא מספיק. בנוסף לקיום תנאי זה, על הקופה לאחוז בידה פסק דין של בית הדין לעבודה הקובע כי היא לא התרשלה או כי קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות השתחררות מחובתה לפי סעיף 19 א' (ד) כלפי העובד:

 

"נמצא כי חבותה של קופת הגמל כלפי העובד, כאמור בסעיף 19 א' (ד) לחוק הגנת השכר, שרירה ותקפה כל עוד לא נקבע אחרת על ידי בית הדין. קביעה זו תעשה בדרך כלל בהליך שנפתח על ידי קופת הגמל אך יכול  והיא תעשה במסגרת הליך אחר כגון בהליך התביעה של העובד נגד קופת הגמל... נמצא כי על קופת הגמל לפעול לשם גביית החוב מעבר למשלוח ההודעות כמפורט בסעיף על מנת שלא תחשב רשלנית...".ו

 

(פס"ד איילון, בעמ' 638).נ

 

ודוק: עצם נקיטת הליך אינה מספקת, אלא על הקופה להצטייד בפסיקה שיפוטית ישירה ומפורשת של בית הדין לעבודה כי "הפיגור בגביית החוב חל שלא עקב רשלנותה או חל עקב נסיבות אחרות המצדיקות את קופת הגמל". באין פסיקה שכזו מאת בית הדין לעבודה, תמשיך הקופה ותישא באחריות לזכויותיו של העובד, כמתחייב מהוראות סעיף 19 א' (ד) לחוק.

 

10.   להשלמת התמונה עלינו לתת את הדעת גם להוראות סעיף 19 א' (ט) הקובעת לאמור:

 

"נוצרה הזכאות לתשלם או לשירות בקרן מקופת הגמל לעובד או לחליפו בתקופה שבין המועד שנקבע בסעיף קטן (ח), לא תהא קופת הגמל זכאית להשתחרר מחבותה על פי סעיף קטן (ד) אם הפיגור חל שלא עקב רשלנות הקופה או חל עקב נסיבות אחרות המצדיקות אותה".ב

 

אם הוראת סעיף קטן (ח) נועדה לאפשר לקופה להשתחרר מאחריותה כלפי העובד המבוטח, הרי בא סעיף קטן (ט) ומורה לנו כי אין הקופה יכולה להשתחרר מחובתה כלפי העובד הזכאי, הוא העובד שנולדה זכאותו לקבל תשלומים מן הקופה (למשל  עובד - כמו בענייננו - שמצב בריאותו מזכה אותו בפנסיית נכות או עובד שהגיע לגיל פרישה), זאת אם נוצרה זכאותו בתוך תקופת השנה שמיום שחדל המעביד לשלם את חובו לקופה. הוראה זו מוחלטת ונועדה להבטיח את זכויותיו של העובד הזכאי, אף אם הקופה נקטה  בכל הצעדים הדרושים כלפי המעביד לגביית החוב.

 

11.   ולענייננו: כזכור, חדל המעסיק מלשלם את חובו לקופה מאז חודש יוני 1996. בחודש אוקטובר 1998 הגיש העובד בקשה לעמוד בפני ועדה רפואית ומבטחים סירבה לו. בבית הדין האזורי טענה מבטחים כי היא משוחררת מחבותה כלפי העובד מכיוון שפעלה כמתחייב ממנה בסעיף 19 א' (ח)  לחוק. לטענתה היא שלחה לעובד הודעה מבעוד מועד, המשחררת אותה מחבותה כלפיו. אין חולק כי מבטחים נתנה הודעה לעובד בחודש נובמבר 1998, סמוך לאחר שפנה לקופה, אלא שלאור הוראת סעיף 19 א' (ט), הודעה שכזו אינה משחררת את הקופה מאחריותה כלפי העובד. על רקע זה טענה הקופה כי שלחה לעובד הודעה עוד בחודש אפריל 1997, היינו - כשנה וחצי קודם לכן. אם היתה נשלחת הודעה שכזו, היה מתקיים התנאי השני (מתוך שלושה תנאים) שבסעיף 19 א' (ח) לחוק אלא שבית הדין האזורי קבע כי מבטחים לא הוכיחה טענה זו (עמ' 16 - 17 לפסק הדין). קביעה זו של בית הדין האזורי היא עובדתית מובהקת ולא מצאנו כל יסוד להתערב בה.

 

12.   למעלה מן הצורך וגם אם היתה מתקבלת טענת מבטחים כי שלחה לעובד הודעה לפי סעיף 19 א' (ח) לחוק עוד בחודש אפריל 1997, אין בכך בלבד כדי לשחרר את מבטחים מאחריותה כלפי העובד. הטעם לדבר נעוץ בתנאי השלישי הקבוע בסעיף 19 א' (ח), הוא הצורך בקביעה של בית הדין לעבודה כי הפיגור בגביית החוב לא חל עקב רשלנות הקופה או עקב נסיבות אחרות. במקרה הנדון הקופה אמנם תבעה את המעביד על חובו לקופה אלא שבמהלך הדיון הושג בין השניים הסדר של פשרה. הסדר זה - אשר תוכנו הובא בעמ' 9 של פסק הדין של בית הדין האזורי - אינו מכיל כל קביעה פוזיטיבית של בית הדין כנדרש בסעיף 19 א' (ח) לחוק, שיש בה כדי לשחרר את מבטחים מאחריותה כלפי העובד. לפיכך, משעה שמבטחים לא קיימה את התנאי השלישי שבאותו סעיף, היא לא השתחררה מחבותה כלפי העובד.

 

13.   מעבר לכך ואף זאת למעלה מן הצורך, בית הדין האזורי קבע כממצא של עובדה כי הסדר הפשרה שהושג בין מבטחים לבין המעסיק - אשר התייחס לכלל עובדי המעסיק - לא נועד לחול על העובד (עמ' 19 לפסק הדין). מכאן שגם אם היה בהסדר הפשרה משום קביעה פוזיטיבית הנדרשת בסעיף 19 א' (ח) לחוק, לא היה בכך כדי לשחרר את מבטחים מאחריותה כלפי העובד. על כל פנים וככל הידוע לנו, הסדר הפשרה בין מבטחים למעסיק הופר ולא בוצע במלואו אך עניין זה נעוץ במערכת היחסים שבין מבטחים למעסיק ואינו משפיע על זכויותיו של העובד.ו

 

14.   מן האמור עד כאן עולה שהכשלון במערכת היחסים שבין מבטחים לבין המעסיק לא השפיע על מערכת היחסים שבין מבטחים לבין העובד. מבטחים חבה כלפי העובד ואם היה מגיש תביעה כלפיה, לא היתה עומדת למבטחים טענה שהמעסיק לא שילם לה את חובו. תוצאה זו הינה תולדה של הוראות החוק אשר נועדו להגן על העובד, בדיוק ליום סגריר שכזה. אלא שהעובד לא תבע את מבטחים ובחר להשליך יהבו על תביעה נגד המעסיק דוקא. האם בנסיבות העניין עומדת לעובד תביעה שכזו ואם כן - באילו תנאים?

 

עובד - מעסיק

 

15.   על המעסיק חל הסכם קיבוצי המחייב אותו להעביר למבטחים תשלומים להבטחת זכויות הפנסיה של עובדיו. הוראה זו שבהסכם הקיבוצי הינה תנאי בחוזה העבודה האישי שבין המעסיק לעובד, מכח סעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז - 1957. מכאן שאם המעסיק אינו מקיים את הוראת ההסכם הקיבוצי בדבר תשלומים למבטחים, הוא מפר את חוזה העבודה הקיים בינו לבין העובד. הפרה זו מעניקה לעובד עילת תביעה ישירה נגד המעסיק: 

 

"אין כל בסיס לטענה כי חיוב לקרן ביטוח יכול ויעשה על פי תביעת הקרן בלבד. התשלום לקרן הינו חלק מ"תנאי העבודה" ובתור שכאלה הינו "הוראה אישית, כמשמעות הדיבור בסעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים תשי"ז -1957. דהיינו, לעובד זכות תביעה בגינה במישרין.נ

 

העובדה שלקופת גמל (וקרן הביטוח הינה קופת גמל) זכות תביעה במישרין נגד מעביד מכח סעיף 28 לחוק הגנת השכר תשי"ח - 1958, אינה שוללת את זכותו של העובד לחייב את מעבידו למלא אחר הוראה אישית שבהסכם קיבוצי".

 

(דב"ע מב' / 132-3 להבים - משה פרנסה, פד"ע י"ד 269,264).ב

 

16.   בבוא העובד לתבוע את מעבידו בשל אי תשלום לקופת גמל, עומדות לרשותו שתי עילות  עקריות המעוגנות בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א - 1970. האחת -אכיפה לפי סעיף 3 לחוק תרופות  והשניה - פיצויים על הפרת הסכם לפי סעיף 10 לחוק התרופות:

 

"משהפרה המעבידה את חוזה העבודה על ידי אי ביצוע תשלומים ל"מבטחים", כמוטל עליה על פי ההסכם הקיבוצי החל לפי צו הרחבה, קמה למנוחה (היא העובד באותו מקרה - ש.צ.) זכות תביעה. הברירה היתה בידה לתבוע ביצוע בעין על ידי אכיפת תשלומים למבטחים, או לתבוע פיצויים על הפרת החוזה".

 

(דב"ע ל"ד / 40-3 אולמי פאר - אזרזר, פד"ע ה' 401, 411 וכן ראה דב"ע לט 46-3 פלדון - אריגי דן בע"מ, פד"ע - יא'  107, 111,112).ו

 

במסגרת עילת האכיפה, הסעד המבוקש הוא חיוב המעביד לשלם לקופת הגמל את הסכומים אותם הוא חייב לקופה. במסגרת עילת הפיצויים, הסעד המבוקש הוא תשלום פיצוי לעובד עצמו על הנזק שנגרם לו בשל אי ביצוע תשלומי המעביד לקופת הגמל. עילות אלה הן לא רק שונות זו מזו באופיין, אלא שהסעדים המבוקשים בגידרן מכוונים כלפי מוטבים שונים: בעילה הראשונה (אכיפה) קופת הגמל היא הגורם המוטב ובעילה השניה (פיצויים) המוטב הוא העובד עצמו. יותר מכך, כל אחת מן העילות מביאה לתוצאה שונה המשפיעה באורח שונה בתכלית על זכויותיו של העובד: עילת האכיפה טומנת בחובה מטרה סוציאלית מובהקת והיא נועדה לשמור על זכויותיו של העובד בקופה ולהבטיח את קבלת תשלומי הפנסיה המגיעים לו לפי תקנות הקופה, כסידרם. עילת הפיצויים מן המעביד נועדה לפצות את העובד עצמו על הנזק שנגרם לו בשל אי יכולתו לקבל את המגיע לו לפי תקנות הקופה בשל מחדלו של המעביד.

 

17.   משעה שהמעביד מפר את התחייבותו ולא משלם את חובו לקופה, קמה לעובד עילת תביעה כלפיו בכל אחת משתי העילות שהזכרנו: אכיפה ופיצויים. איזו עילה עדיפה ובאיזו דרך ינקוט. כפי שראינו, כל אחת מהדרכים מכוונות כלפי בעל דין שונה (הקופה לעומת העובד עצמו) ומביאות לתוצאות שונות. האם יש מקום להגביל את שיקול דעתו של העובד בבחירתו בין שתי הדרכים וליתן עדיפות לדרך אחת על פני רעותה? בפסיקת בית הדין הארצי קיימת על כך תשובה חיובית. לפי הפסיקה, יש לראות בעילת תביעה המכוונת לאכוף על המעביד תשלומים לקופה, כעילה עקרית העדיפה על פני עילת הפיצויים.נ

 

"בשל חשיבותו של נושא הגמלה לעובד ולשאיריו והנשיאה ההדדית בנטל הביטוח הפנסיוני, יש להקפיד ולפקח על קיום הוראותיו של צו הרחבה המחייב מעביד לבטח את עובדיו בקרן ביטוח... דרך המלך באכיפת צו ההרחבה היא הגשת תביעה על ידי העובד לשם העברת התשלומים לקופת גמל על ידי המעביד. עובד היודע כי מעבידו אינו מעביר תשלומים שוטפים לגביו לקופת גמל, ואינו נוקט בכל צעד כנגד זאת, מתרשל בכך ביישום זכויותיו, והוא מצפה לקבל בסוף תקופת עבודתו, לעצמו, פיצוי חד פעמי במקום זכויותיו הפנסיוניות. לפיכך בבוא בית הדין לפסוק בתביעה לתשלום פיצוי ממעביד עקב אי העברת תשלומים שוטפים לקופת גמל, עליו לברר תחילה אם ניתן ללכת בדרך המלך, ולשלם את חוב התשלומים לקופת הגמל (ראה לעניין זה את הסיפה של סעיף 19 א' (י) (1) לחוק הגנת השכר).  רק אם מתברר כי הדרך האמורה אינה ישימה, יובאו בפני בית הדין ההוכחות הנדרשות על הנזק שנגרם לעובד עקב אי העברת התשלומים. לא הובאו הוכחות כאמור, לא יהיה זכאי העובד לפיצוי".

 

(דיון תש"ן 66-3 נאצר - רחמים, פד"ע כ"ב 13, 15-16 ; ההדגשה אינה במקור).ב

 

כך סבר, בענייננו, גם בית הדין האזורי. על יסוד הלכת נאצר האמורה, החליט בית הדין האזורי לדחות את תביעת העובד בשל כך שנמנע מלהגיש תביעה נגד מבטחים. בית הדין האזורי סבר כי "רק אם הוכח ... כי אין אפשרות לחייב את קופת הגמל בתשלום המגיע לתובע, יחויב המעסיק בפיצוי בגין הנזק שנגרם לתובע" ובהמשך הדברים אמר בענייננו בית הדין האזורי -

 

"איננו רואים אפשרות משפטית לחיוב הנתבעות המעסיקות, בתשלום פיצוי לתובע בשיעור פנסיית נכות שמבטחים היתה אמורה לשלם לו, שעה שלא הוכח בפנינו כי קופת הגמל מילאה (ונדמה שצריך היה להיות - "לא מילאה" - ש.צ.) אחר מחויבותה כלפיו" (עמ' 25 לפסק הדין).ו

 

נראה שהילוך מחשבתו של בית הדין האזורי היה זה: לפי הילכת נאצר יש ללכת בדרך המלך ולנקוט בהליך שיביא לתשלום חוב המעסיק לקופת הגמל. הואיל ובעניינינו לא הוכח שלא ניתן לחייב את קופת הגמל
(מבטחים) - ובמיוחד על רקע העובדה שהעובד לא הגיש תביעה נגד קופת הגמל - כי אז דין תביעתו להדחות. בית הדין האזורי ראה אמנם לנגד עיניו את התוצאה הקשה של פסיקתו המביאה לכך שהעובד "נופל בין הכסאות" ולא מצליח לממש את הזכויות אשר, לכל הדעות, מגיעות לו. אלא שבית הדין האזורי ראה עצמו כבול בהילכת נאצר ולא ראה דרך משפטית אפשרית לסטות ממנה.

 

18.   סבור אני כי, בנקודה זו, שגה בית הדין האזורי:

ראשית - הילכת נאצר מתייחסת לשתי חלופות העילה העומדות בפני העובד בתביעתו נגד המעביד: אכיפה לעומת פיצויים. הילכת נאצר מתייחסת אפוא למערכת היחסים שבין העובד למעביד ולכאורה היא מתנה את התביעה לפיצויים לעובד במיצוי קודם של תביעת האכיפה כלפי המעביד. הילכת נאצר לא מתיימרת ליצור זיקה בין מערכת יחסים זו למערכת היחסים שבין העובד לקופת הגמל. מכאן שאין בהילכת נאצר בסיס לקביעה כי משעה שלא הוכח שאין אפשרות לתבוע את קופת הגמל - להבדיל מתביעת המעביד בעילת אכיפה - כי אז לא ניתן לתבוע את המעביד בעילת פיצויים.

שנית - ספק בעיני אם יש מקום להילכת נאצר בענייננו. אמנם, מקובלת עלי הדעה כי יש חשיבות רבה להבטחת תשלומי הפנסיה לעובד ולשאיריו מקופת הגמל דוקא וכי עקרונות של מדיניות סוציאלית מחייבים העדפה של תשלומים שכאלה על פני תשלום חד-פעמי או אפילו תשלום עיתי לידי העובד מן המעסיק. עם זאת, באין הוראה מפורשת או משתמעת בחוק המקימה לעובד מחסום מפני תביעה נגד המעביד, ההחלטה באיזו דרך ללכת היא פרי של שיקול דעת אוטונומי של העובד. ההחלטה איזו דרך משפטית לנקוט כרוכה בשיקולים משיקולים שונים, ומן הראוי שהעובד התובע ישקול אותם וישא באחריות לגבי תוצאותיהם.  בהעדר הוראת חוק ברורה בעניין זה, אינני סבור כי ראוי שבית הדין לעבודה יפקח - בבחינת "עינו הפקוחה של האח הגדול" - על שיקול דעתו העצמאי של העובד.  עם זאת, לאור האמור להלן, אני מציע להשאיר שאלה זו בצריך עיון.

שלישית - גם אם נקבל את הילכת נאצר, סבור אני שקיימים בענייננו נתונים עובדתיים למכביר המביאים למסקנה כי "דרך המלך" של תביעת העובד את הקופה או תביעת העובד את המעסיק בעילת אכיפה מוצתה וכי אין הצדקה למנוע מן העובד לתבוע מן המעסיק פיצוי על הפרת הסכם העבודה: כפי שראינו, המעסיק הפר את הסכם העבודה ונמנע, משך זמן, מלהעביר למבטחים את התשלומים שנועדו להבטיח את זכויות העובד לפנסיה. יותר מכך, המעסיק ניכה משכרו של העובד את הסכומים המיועדים למבטחים ממנו, אך לא העבירם למבטחים ולא הודיע על כך לעובד. מבטחים הגישה תביעה נגד המעסיק. בתביעה זו הושג הסדר של פשרה אשר, על פי קביעת בית הדין האזורי, לא כלל את העובד. הסדר הפשרה קיבל אמנם תוקף של פסק דין, אך זה לא בוצע במלואו ועד היום נטושה מחלוקת בין הצדדים באשר לפירושו וליישומו. כתוצאה מכך מתכחשת הקופה לזכויותיו של העובד לפנסיה. ועל כל אלה יש לציין את העובדה שמצב בריאותו של העובד בכי-רע והתקיימו בו התנאים המזכים אותו בפנסיית נכות. בנסיבות אלה, סבור אני שאין לבוא חשבון עם העובד ואין למנוע ממנו סעד של פיצויים כלפי המעסיק רק בשל כך שהוא נמנע מלתבוע את מבטחים במישרין או שהוא נמנע מלתבוע את המעסיק בעילה של אכיפת הוראות ההסכם הקיבוצי המחייב אותו בתשלומים למבטחים. לאחר שנים של התדיינויות בין מבטחים למעסיק ובין העובד למעסיק, אין הצדקה לכבול את העובד בסד פורמליסטי ופרוצדורלי ולגרור אותו להגשת תביעות חדשות נגד מבטחים או נגד המעסיק. ראוי לשים קץ למערכות הדיונים שהתקיימו עד כה, אשר ביררו כבר את מכלול הטענות ההדדיות שבין הצדדים וראוי לפסוק לעובד את המגיע לו אליבא דידם של כל הנוגעים לדבר.

 

19.   לפיכך סבור אני שמבלי לגרוע מעילת התביעה של העולבד כלפי מבטחים, עומדת לו עילת תביעה ישירה כלפי המעסיק לתשלום פיצוי על הנזק שנגרם לו בשל אי העברת תשלומי המעסיק - כולל כספים שנוכו משכר העובד - למבטחים. כמו כן, על יסוד התשתית העובדתית שנקבעה בפסק הדין של בית הדין האזורי, ניתן לקבוע שהתקיימו בעובד התנאים המזכים אותו בתשלום הפיצוי האמור מן המעסיק. אשר לגובה הפיצוי - העובד זכאי לפנסיית נכות לפי תקנון מבטחים מיום הפסקת עבודתו (אוקטובר 1998) ועד אריכות ימיו, לפי תוחלת חייו הידועה כיום. העובד זכאי לקבל מן המעסיק סכום זה בערכו הנוכחי, בהיוון כמקובל. אם לא יעלה בידי הצדדים להגיע ביניהם להסכמה לגבי גובה הסכום, יוכל העובד לפנות  -  לעניין זה בלבד - לבית הדין האזורי.

 

הרמת המסך

 

20.   כפי שראינו בפתח הדברים, המעסיק של העובד היא חברה (המשיבה מס' 1 אשר קדמה לה המשיבה מס' 4). שתי משיבות אלה הן חברות משפחתיות ובעלי המניות העיקריים בהן ובעלי השליטה הם המשיבים 2-3. משיבים אלה הם בעלי מניות גם בחברות משפחתיות נוספות. על כל פנים, המשיבות 1 ו-4 אינן פעילות כיום. והמלון שהפעילה המשיבה מס' 1 נסגר. למעשה שתי המשיבות הללו הן חדלות פרעון, אף שלא ניתן לגביהן צו פירוק.

 

                   על רקע זה ביקש העובד להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את המשיבים 2-3 בחובותיה של המשיבה מס' 1 כלפיו שאם לא כן עומד הוא - אף שיש בידו פסק דין כספי - בפני שוקת שבורה. אף שבית הדין האזורי דחה את תביעת התובע, הוא התייחס גם לסוגיית הרמת המסך (סעיפים 38-44 לפסק הדין). בית הדין האזורי סבר שאין עילה להרמת המסך. בית הדין קבע כי לא הוכח כי המשיבות 1-4 הוקמו למטרות תרמית וכי לא הוכח כי המשיבים 2-3 עשו שימוש לרעה במסך ההתאגדות. לדעת בית הדין האזורי, עצם קיומו של אשכול חברות או קשיים כספים של החברות, אינו מצדיק הרמת המסך.

 

21.   חברה היא גוף משפטי עצמאי הנפרד מבעלי מניותיו או השולטים בו. כל שיטת המשפט מעניקה תוקף לקיומה העצמאי והנפרד של חברה וזה הכלל הנקוט גם על ידי בתי המשפט:

 

"הכלל הוא כי חברה היא תאגיד, הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. לא ייתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו".נ

 

(דב"ע נג/205-3 מוחמד וגיה - גלידות הבירה, פד"ע כז', 350,345).

 

       נדמה שאין צורך להכביר מילים על עקרון זה המעוגן עמוק בשיטתנו המשפטית.ב

 

22.   עם זאת, בצידו של עקרון זה, קיימת דוקטרינה המאפשרת הרמת מסך ההתאגדות, תוך ייחוס חובות החברה לבעלי המניות בחברה. עקרון זה הוא חריג לכלל והוא יעשה במספר מצבים ובמיוחד במקרים של שימוש לרעה במסך ההתאגדות לטובת בעלי העניין השולטים בחברה:

 

"יחד עם זאת יצר המשפט מנגנון המונע ממי שמקים חברה ופועל שלא בתום לב, ובכוונה לרמות ולהונות את נושיה, ועובדיה בכלל זה, להתחמק מתוצאות מעשיו".

 

(דיון נג/205-3 הנ"ל, שם).ו

 

       חריג זה לכלל התפתח בשנים האחרונות מכח דוקטרינות משפטיות המרחיבות את מעגל המקרים בהם יורם מסך ההתאגדות. לא אעמוד כאן על פרטיה של התפתחות זו, עליה עמדתי בפרשה אחרת שנדונה לאחרונה (ע"ע 1201/00 זילברשטיין - ערב חדש ואח' - טרם פורסם). עם זאת, יש מקום להתייחס במסגרת זו לדברים שנאמרו באותו פסק דין לעניין מעמדם המיוחד של עובדי חברה:

 

"כללי הרמת מסך ההתאגדות התפתחו על רקע של יחסים עסקיים בין חברה לבין נושיה או המתקשרים עימה. מערכת יחסים זו מושתתת על אינטרסים ושיקולים עסקיים. המלווה, הספק, המשקיע או בעל חוזה עם חברה עושה זאת ממניעים עסקיים בהם קיים גם מרכיב של סיכון. כללי הרמת המסך פותחו ל"שחקנים" אלה ונועדו להגן עליהם בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת.

 

בכלל בעלי דברה של חברה קיימת קטגוריה מיוחדת של מתקשרים ונושים, שהם עובדי החברה. מתקשרים אלה אינם "מתקשרים" רגילים בשוק המסחרי. העובדים מתקשרים עם החברה כדי ליצור לעצמם מקום עבודה, מקור פרנסה. העובדים מבקשים לעצמם משענת בטוחה ויציבה לאורך זמן. מצד אחד הם נותנים שרותים לחברה ומצד שני הם יוצרים לעצמם תשתית של בטחון כלכלי. העובדים נותנים אמון בחברה, סומכים על יציבותה ועל הבטחון שהיא משרה עליהם ועל משפחותיהם. העובד אינו "נושה וולונטארי" אלא הוא מתקשר ונושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת (א' פלמן, דיני חברות בישראל הלכה למעשה, כרך א' עמ' 103). חובה זו מקורה לא רק בהוראות הסכם העבודה - בין אם אישי הוא או קיבוצי- אלא גם, ואולי בעיקר, נגזרת היא מחובת תום הלב המוגברת הקיימת ביחסי העבודה (ראה אלישבע ברק, עקרון תום הלב במשפט העבודה,  ספר ברנזון, עמ' 499 ואילך וכן מיכל הורוביץ, בחינת מעמדה הנורמטיבי של זכות העובדים לבטחון תעסוקתי, עבודה חברה ומשפט, כרך ח' עמ' 143,127 ואילך).נ

 

בבואנו לבחון את שאלת הרמת המסך, שומה עלינו אפוא לתת את הדעת לא רק לדין הכללי היפה לתחום העסקי המובהק, אלא גם - ובמיוחד - ליישומו והשלכתו של דין זה על היחסים בין חברה - מעסיקה לבין עובדיה".ב

 

העילה המובהקת להרמת המסך היא השימוש לרעה במסך ההתאגדות. מושג זה של "שימוש לרעה" הוא גמיש ומתפצל לעילות משנה מקובלות, לאמור -

 

"מכאן, שייסודה של חברה למטרות תרמית, ערבוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן ביותר, יחס מינוף גדול במיוחד, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי המניות ללא תמורה ראויה, או התערבות בחיי החברה המונעת ממנה לתפקד כמוקד רווחים עצמאי, נחשבים ל"שימוש לרעה" במסך ההתאגדות המצדיק את הרמת המסך. בכל המקרים האלה ובדומיהם הרימו בתי המשפט את מסך ההתאגדות, על מנת לאיין את הרווחים הצפונים ב"שימוש לרעה, במסך ההתאגדות".

 

(דר' א. חביב-סגל דיני חברות לאור חוק החברות החדש, בעמ' 253 והאסמכתאות שם וכן ראה דב"ע ל"ח 52-3 ברגר ואח' אמיל פד"ע י'  435 - 441-442).ו

 

לצורך הרמת המסך אין צורך בהצטברות של כל העילות יחדיו, אלא די במקצתן או אף באחת מהן כדי להצדיק את המהלך.

 

23.   בחינת העניין שבפני מביאה אותי למסקנה כי קיימת הצדקה להרמת מסך ההתאגדות, לפחות כלפי המשיב מס' 2. כפי שקבע בית הדין האזורי  (סעיף 41 בעמוד 40 לפסק הדין),  מי שהיה הרוח החיה בפעילות המלון, ולפחות ככל שהדברים נוגעים לעובדים, היה המשיב מס' 2. משיב זה אף העיד בבית הדין האזורי כי לא זו בלבד שהחברה המעסיקה לא העבירה אי פעם תשלומים למבטחים כסידרם (עמ' 28 לפרוטוקול מצוטט בעמוד 12 לפסק הדין) אלא -

"החל מחודש יולי 97 הפסיק בית המלון להעביר סכומי הפרשות למבטחים בגין העובדים, וכל זאת שעה שהמשיך וניכה הפרשות משכרם. כך, בלא שהודיע על כך לעובדים (עמ' 32)".נ

 

עמ' 12 לפסק הדין של בית הדין האזורי.ב

 

אלה הם דברים חמורים ביותר. לא זו בלבד שהמעביד מפר את חוזה העבודה שלו עם העובד (השווה עמ' 13 לפסק הדין של בית הדין האזורי), אלא שהוא מגדיל עשות בכך שהוא ממשיך לנכות משכר העובדים עבור מבטחים ולא מעביר את הכספים לתעודתם. בכך המעביד לא רק פוגע בזכויותיהם של עובדיו אלא שהוא שולח ידו בכספי העובד ומבצע עבירה לפי חוק העונשין ועבירה לפי סעיף 26 לחוק הגנת השכר (דיון מא/115-3 ישיבת בני עקיבא אוהל משה - זגורי, פד"ע יג' 171, 181-180 ז'). בכך המעסיק נוהג כלפי עובדיו בחוסר תום לב מובהק ותוך הפרה בוטה של חובת האמון המוטלת עליו ביחסיו עימהם. זהו מקרה מובהק של מעשה תרמית של חברה כלפי נושיה - עובדיה המצדיק הרמת מסך ההתאגדות כלפי בעלי המניות, גם אם אין מתקיימות עילות אחרות להרמת המסך. מכאן, שעילת התביעה של העובד כלפי החברה המעסיקה עומדת לו, במקרה זה, גם כלפי המשיב מס' 2.

 

פיצויי הלנת פיצויי פיטורים

 

24.   פיצויי פיטורים שולמו לעובד באיחור של כ-5 חודשים. בית הדין האזורי קבע (עמ' 30 לפסק הדין) כי נתגלעה מחלוקת בשאלת הזכאות לפיצויים שכן עם התפטרותו, העובד לא הגיש למעביד כל מסמך המבסס את הצדקת התפטרותו מטעמי בריאות. מטעם זה מצא בית הדין האזורי להפחית את פיצויי הלנת פיצויי פיטורים ולהעמידם על שיעור של הצמדה וריבית לפי החוק. לא מצאנו יסוד להתערב בעניין זה שהוא עובדתי בעיקרו ונתון, מעצם טיבו, לשיקול דעת הערכאה הדיונית.

 

פיצוי על עגמת נפש

 

25.   הערעור שכנגד שהגישו המשיבים נסוב בעיקרו על חיובם בפיצוי העובד על עוגמת הנפש שנגרמה לו. על רקע התנהגות המעביד כלפי העובד והפרת חוזה העבודה, פסק בית הדין האזורי לעובד פיצוי בסכום כולל של 40,000 ש"ח. נראה שפסיקת בית הדין האזורי בעניין זה התבססה, בין השאר, על תוצאת הדיון בפניו בו לא נפסקו לזכות העובד סכומי הפנסיה אותם תבע. עם קבלת הערעור וחיוב המעביד בתשלומי הפנסיה להם זכאי העובד על פי תקנון מבטחים, יש מקום להפחית את הפיצוי על עגמת נפש, אך לא לבטלו כליל. בנסיבות העניין יש מקום להעמיד את סכום הפיצוי לעובד על עוגמת הנפש על סכום כולל של 20,000 ש"ח.

 

26.   סוף דבר

 

(א)   ערעור העובד בתיק ע"ע 1137/02 מתקבל בחלקו ואנו מחייבים את החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ, היא המשיבה מס' 1, לשלם לו את כל הסכומים להם הוא זכאי לפי תקנון מבטחים, כאמור בסעיף 19 לעיל, בצירוף ריבית כחוק והצמדה החל מיום הפסקת עבודתו ביום 25.10.98.ו

 

(ב)   הערעור שכנגד של המעסיק מתקבל בחלקו. סכום הפיצוי שעל המעסיק לשלם לעובד על עגמת נפש יעמוד על 20,000 ש"ח בלבד, כשהוא נושא ריבית והצמדה כחוק מיום מתן פסק הדין בבית הדין האזורי ועד התשלום בפועל.נ

 

(ג)    כל החיובים החלים על המשיבה מס' 1 יחולו, ביחד ולחוד, גם על המשיב מס' 2 באופן אישי.

 

(ד)   שאר חלקי הערעור והערעור שכנגד - נדחים.

 

(ה)   ערעור מבטחים בתיק ע"ע 1147/02 נדחה. משעה שהתקבל ערעור העובד ונדחה ערעורה של מבטחים יש מקום לחייב את מבטחים לשפות את המעסיק על חיוביו כלפי העובד, מכח הודעת צד ג' ששלח המעסיק למבטחים. לפיכך אנו מחייבים את מבטחים לשפות את המעסיק או את המשיב מס' 2 לפי העניין על תשלומים שישלם לעובד לפי סעיף קטן (א) לעיל. מבטחים תצא ידי חובתה כלפי המעסיק אם תשלם לעובד, במישרין, את המגיע לו לפי תקנותיה ובמקרה זה יהיה המעסיק או המשיב מס' 2 פטור מלשלם את החיוב שבסעיפים קטנים (א) ו- (ג) לעיל.

 

(ו)    המשיבים בתיק ע"ע 1137/02  ישאו, ביחד ולחוד, בהוצאות העובד בסכום של 20,000 ש"ח, בצירוף מע"מ.ב

 

(ז)    מבטחים תישא בהוצאות העובד בסכום של 5,000 ש"ח ובהוצאות המשיבים 1-4 בסכום של 2,500 ש"ח, בצירוף מע"מ.

 

(ח)   לא ישולמו התשלומים שנפסקו לעיל בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק  מהיום ועד התשלום בפועל.

 

ניתן היום, ט"ז שבט תשס"ג (19 ינואר 2003), בהעדר הצדדים.ו

  

השופטת נילי ארד

 

השופט שמואל צור

 

השופטת ורדה וירט-ליבנה

 

נציג מעבידים ישראל בן-יהודה

 

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח

התקשר עכשיו 03-6091103 לייעוץ ראשוני בלא תשלום עם עורך דין דיני עבודה.  תל-אביב, מרכז עזריאלי, הבניין המשולש, קומה 28.

 עורך דין לענייני עבודה בתל אביב | איך מגישים תביעה | מהעתונות | מפת האתר